להט"ב שעוסקים בתחומים מדעיים נתקלים לעתים קרובות בקשיים גדולים יותר מאלו שניצבים בפניהם בתחומים אחרים. מדוע זה כך, ואיך אפשר לשנות זאת?

"איפה כל המדענים הגאים?" שאל טום וולטון (Welton) במאמר בעיתון הגרדיאן הבריטי ב-2014. הוא התייחס גם למחסור במדענים המוכרים לציבור הרחב ששייכים במוצהר לקהילת הלהט"ב, וגם לחוסר הנראות של חברי הקהילה במחלקות המדעים עצמן. וולטון הביא כדוגמה את הרשימה הוורודה לשנת 2013 של עיתון האינדיפנדנט – רשימת 101 האנשים המשפיעים מתוך קהילת הלהט"ב. רק שניים מהם היו שייכים למקצועות ה-STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה), פחות או יותר – אחד הוא פסיכולוג והשנייה כתבת לענייני טכנולוגיה. לעומת זאת, רשימת המאה של הטיימס מאותה שנה, שאינה מוגבלת לחברי הקהילה, כללה עשרה אנשים ממקצועות STEM. ברשימה דומה שפורסמה בארץ ב-2016, 40 הלהט"בים המשפיעים בישראל של מאקו, לא היה אפילו אחד.

את התגובות שקיבל וולטון למאמרו אפשר לסכם ב"זה פשוט לא מעסיק אותנו". במדע, כל מה שחשוב הוא העבודה שאתה עושה, הייתה הטענה. החיים הפרטיים שלך, הנטייה המינית שלך – את מי זה מעניין? אין שום טעם להיות "מחוץ לארון" בעולם המדעי, נאמר לתלמיד מחקר שהעלה את השאלה בקרב עמיתיו. הקבלה של חברי הקהילה היא מובנת מאליה, גם בלי להיאמר, ולכן זה פשוט לא רלוונטי אם מישהו הוא להט"ב. אבל האם זה באמת כך? הנתונים, כמו גם עדויות של מדענים מהקהילה, מספרים סיפור אחר.

בארון המדעי

אם אכן הנטייה המינית של המדענים לחלוטין אינה רלוונטית, אחוז חברי הקהילה מבין המדענים צריך להיות בערך כאחוזם באוכלוסייה. אך סקרים הראו שלמעשה, בתחומי STEM בארצות הברית מועסקים משמעותית פחות להט"בים מכפי שהיינו מצפים - זאת לפי ההערכה, שאין עליה הסכמה מלאה, שאחוז הלהט"ב באוכלוסיה הכללית הוא בין ארבעה לחמישה אחוזים. נראה שהסיבה היא לא שהם מתעניינים בכך פחות, אלא שיותר מהם נושרים במהלך הלימודים. זוהי בעיה שמאפיינת גברים להט"ב במיוחד: יש להם פחות סיכוי להישאר במקצועות ה-STEM בהשוואה לגברים סטרייטים.

באקדמיה מדובר לא מעט על הצנרת הדולפת (leaky pipeline) בתחומי STEM, מטאפורה לתהליך שבו בכל שלב אקדמי – תואר ראשון, תואר שני, דוקטורט וכו' – יותר נשים מגברים עוזבים את המקצוע, וכך אחוז הנשים יורד בהתמדה ככל שעולים בשלבים. מתברר שאותה בעיה משותפת גם לגברים להט"ב, והם נושרים מתארי STEM בקצב גבוה יותר מזה של נשים.

מדוע זה קורה? חלק מהסיבות טמונות ככל הנראה ביחס שלהט"בים מקבלים מעמיתיהם ומהבוסים שלהם. מחקרים הראו שלהט"ב אמריקאים שעובדים במקצועות STEM מדווחים על יותר חוויות שליליות במקום העבודה, גם בהשוואה לסטרייטים שעובדים במקומות אלו, וגם בהשוואה ללהט"ב שעובדים בתחומים אחרים. בין אלו שנמצאים מחוץ לארון במקומות העבודה שלהם, 69 אחוזים דיווחו שהם מרגישים שם שלא בנוח. אין זה מפתיע, אם כך, שסקר שהתפרסם ב-2015 מצא ש-43 אחוזים מקרב הלהט"ב המועסקים ב-STEM נמצאים בארון, לפחות בעבודה.

חשיבותה של נראות

המיעוט הלהט"בי שונה ממיעוטים אחרים, כמו מיעוטים אתניים, בכך שבמקרים רבים חבריו יכולים להחליט אם להצהיר בפני עמיתיהם על שייכותם לקהילה או לא. לרוע המזל, אנשים לא מעטים מרגישים שאם יהיו פתוחים לגבי מי שהם הדבר עלול לפגוע בקריירה שלהם – והחשש הזה עלול להתברר כנכון. מניל סורי (Suri), מתמטיקאי אמריקאי חבר הקהילה, הציע במאמר שכתב לניו-יורק טיימס כי אחת הסיבות לכך שיציאה מהארון בתחומי STEM עשויה להיות מורכבת במיוחד, היא הדרישה ממדענים להתמקד אך ורק בעבודתם. אם למישהו יש תחביב שאינו קשור למדע, כותב סורי, זה עשוי להיראות כחוסר מחויבות. הוא מזכיר שיחה עם מתמטיקאי צעיר, שביקש ממנו לא לספר לאף אחד במחלקה שיש לו פסנתר – זה נחשב לסוד שראוי להסתיר. במידה מסוימת, הצהרה על שייכות לקהילה עשויה להיתפס גם היא כהתעסקות יתרה עם משהו שאינו שייך לעבודה המדעית.

כל זה מוביל לכך שמדענים להט"ב צעירים כמעט ואינם פוגשים מדענים בכירים מהם, או אפילו סטודנטים כמוהם, ששייכים לקהילה באופן מוצהר. בסקר מ-2015, רוב העונים אמרו שאינם יכולים לחשוב על פרופסורים מהקהילה באוניברסיטאות בהן למדו.

"אני לא פגשתי מדען בכיר גאה עד שנתיים לאחר שהתחלתי את עבודתי כמרצה" סיפר ג'ון פרימן (Freeman), שכתב על הנושא לכתב העת המדעי Nature. הוא סיפר שם על כנס בו מנחה לשעבר שלו הציע לו להיפגש עם מדען אחר, "כדי לדון על עניינים מחקריים" – למרות שתחומי המחקר שלו ושל המדען השני לא חפפו. "כשדיברנו, הבנתי מה המנחה שלי ראה שיש לנו במשותף" כתב פרימן. "ועדיין, כשהמדען, באופן אגבי אך מכוון, הזכיר את הבעל שלו, הייתי בהלם. אמרתי לו שמעולם לא פגשתי מדען בכיר גאה לפני כן, והוא אמר שהוא לעתים רחוקות פוגש מדענים מהקהילה. הלכנו לטייל למשך שארית אחר הצהריים. העובדה הפשוטה שיכלתי לדבר על מדע עם חוקר בכיר שהיה 'כמוני' הייתה סימן עוצמתי לכך שיש לי מקום בקהילה המדעית".

בינתיים בישראל

בארץ אין לנו עדיין סטטיסטיקה על המתרחש בתחומי STEM, אך יש מחקרים על המצב באקדמיה בכלל. ב-2017 נערך סקר שעליו ענו 662 סטודנטים להט"ב באוניברסיטאות ובמכללות בישראל. מהסקר עולה שיותר מרבע מהעונים חוו הטרדה מינית במסגרת המוסד בו הם לומדים – שיעור גבוה פי שישה וחצי משיעור ההטרדות המיניות שחווים כלל הסטודנטים. בכרבע מהמקרים, המטרידים היו שייכים לסגל המוסד. שני שליש מהעונים נחשפו להערות פוגעניות, קללות ובדיחות שקשורות לנטייה מינית או למגדר, חלקם גם מצד מרצים. חמישית מהם נתקלו בדוגמאות פוגעניות במהלך השיעורים. "המרצה השוותה בין הומוסקסואלים לבהמות" הייתה דוגמה אחת. "המרצה התייחס למשפחות חד מיניות ואמר שהן מקלקלות את החברה ושמדובר בהתנהגות סוטה" סיפר סטודנט אחר.

לאור כל זאת, לא קשה להבין מדוע 61 אחוזים מהעונים לסקר אמרו שהם חוששים לצאת מהארון במסגרת הלימודים - זאת אף שרבים מהם כן נמצאים בחוץ בחברת חבריהם ומשפחותיהם. כשני שליש מהסטודנטים שעובדים כמתרגלים אמרו שהם חוששים שאם הנטייה המינית שלהם תיחשף, תהיה לכך השפעה שלילית על קידומם ועל היחס אליהם.

מבט לעתיד

איך אפשר לשפר את המצב בעתיד? פרימן קורא ליוזמות המעודדות גיוון באקדמיה, כמו אלה התומכות בנשים בתחומים הנחשבים "גבריים" או במיעוטים אתניים, לכלול גם סטודנטים חברי הקהילה. סורי מדגיש גם את חשיבותם של ארגונים לסטודנטים או מדענים מהקהילה, שיכולים לספק להם מנטורים, לעזור להם ליצור קשרים בינם ובין עצמם, וגם לפעול להגברת הנראות בקמפוס ולאווירה סובלנית יותר. בארץ את התפקיד הזה ממלאת, עבור סטודנטים, האחווה הסטודנטיאלית הגאה.

 

תגובה אחת

  • יוני

    חוקי הטבע קובעים החזקים שורדים

    ואיך שום סיבה לשנות את זה.