על פי כמה מסורות, מנהג המדורות בל"ג בעומר מנציח את העברת המסרים למרחק בימי מרד בר-כוכבא. מתי ואיך נולדה צורת התקשורת הזו ואלו שיטות נוספות שימשו לתקשורת בעולם העתיק?
הכתבה הוקלטה בידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות ראייה
לרשימת כל הכתבות הקוליות באתר
הארץ מתמלאת מדורות, האוויר מתמלא עשן, הפה מתמלא בטעם של תפוח אדמה צלוי. ל"ג בעומר הוא חג האש והמדורה, גם אם לא לחלוטין ברור למה. מסורת אחת קושרת אותן ליום פטירתו של שמעון בר יוחאי, ולפי מסורת אחרת המדורות הן זכר למשואות אש שהדליקו אנשי בר-כוכבא על ראשי ההרים, כדי להפיץ את ההודעה על תחילת המרד ברומאים. ייתכן שהמקור האמיתי הוא בכלל בחגי מדורה שנחגגים באירופה בתקופה זו של השנה.
אבל גם אם המדורות שאנו יושבים סביבן היום אינן קשורות באופן ישיר להודעה על מרד בר-כוכבא, אש ועשן אכן משמשים להעברת מסרים כבר אלפי שנים. לכבוד ל"ג בעומר נסתכל על השיטות שאיפשרו לבני האדם לדבר זה עם ממרחקים גדולים, לפני עידן האינטרנט או אפילו הטלפון: סימני אש ועשן, יוני דואר וסמפורים.
מסרים בעשן
סימן העשן שהוא אולי המוכר ביותר, הוא העשן הלבן שמיתמר מהארובה של הקפלה הסיסטינית כאשר הקרדינלים של הכנסייה הקתולית בוחרים אפיפיור חדש. הצבע הלבן מסמל שהקרדינלים הגיעו להחלטה, ואם אף מועמד לא זכה במספר הקולות הנדרש מיתמר מהארובה עשן שחור.
הכנסייה הקתולית, עשן מיתמר – כל העניין נשמע כמו מסורת עתיקה של מאות שנים לכל הפחות. אבל האמת היא שהשימוש בעשן כהודעה על בחירת אפיפיור החל רק במאה ה-19, ושיטת הצבעים, העשן השחור והלבן, היא המצאה חדשה עוד יותר והשימוש הראשון בה נעשה רק ב-1914, בהודעה על בחירתו של האפיפיור בנדיקטוס ה-15.
כמובן, רבים השתמשו בסימני אש ועשן עוד הרבה, הרבה לפני כן. השבטים הילידים באמריקה הצפונית השתמשו במדורות כבר לפני מאות שנים ואפילו קודם, כדי להעביר הודעות, לעתים מורכבות למדי. על ידי כיסוי האש בשמיכה וחשיפתה לזמן קצוב הם ייצרו ענני עשן קטנים ואף יכלו לעצב אותם לצורות שונות. מספר העננים, צורתם, הזמן בין אחד לשני, כולם היו עשויים להיות בעלי משמעות.
היו כמה סימנים מוסכמים שהיו משותפים לשבטים רבים: ענן עשן אחד פירושו "שימו לב, משהו קורה כאן", שניים היו "הכל בסדר" ושלושה "סכנה" או "אנחנו צריכים עזרה". אבל פעמים רבות המסרים שנשלחו היו מקודדים ורק השולח והאדם אליו המסר נשלח יכלו לפרש אותו כראוי. כך הם יכלו להעביר זה לזה הודעות פרטיות, גם כשכל מי שבאזור יכול לראות את העשן.
ילידי אמריקה לא היו יחידים שהשתמשו במדורות להעברת מסרים. סימני עשן שימשו את הסינים, כבר בעת העתיקה כדי להתריע על אויב מתקרב. שומרים שהוצבו במגדלים לאורך החומה הסינית העלו עשן כאשר הותקפו, והמגדלים הסמוכים להם העבירו את המסר הלאה באותה שיטה. כך ההודעה על המתקפה הגיעה תוך כמה שעות לגנרלים שישבו במרחק מאות קילומטרים.
מי שלקחו את איתות האש לשלב הבא היו היוונים הקדומים. כבר במאה השנייה לפני הספירה ההיסטוריון היווני פוליביוס המציא שיטה שלא הייתה מוגבלת למסרים קבועים מראש, והתחרתה בתחכומה בטלגרפים שהגיעו 2,000 שנה מאוחר יותר. הוא תכנן שורה של עמדות תצפית שבהן היו שתי חומות עם מקומות לחמישה לפידים בכך אחת. לפוליביוס היה קוד בו כל אות באלף-בית הוגדרה על ידי שני מספרים מ-1 עד 5. על ידי הדלקה של מספר הלפידים המתאים בכל אחת מהחומות יכלו שולחי המסר להעביר שורה של אותיות אחת אחרי השנייה, וכך לשלוח מילים ומשפטים למרחקים ארוכים.
הפעם לא נבחר אפיפיור. עשן שחור בארובת הקפלה הסיסטינית ומעיד שאף מועמד לא זכה לרוב | צילום: ויקיפדיה,
יוני דואר
יונים היו בין בעלי החיים הראשונים שבויתו: דמותן נחרטה על לוחות וכלים בשומר הקדומה, לפני קרוב ל-5,000 שנה. העדויות המוקדמות ביותר להעברת הודעות בעזרת יונים מגיעות ממצרים העתיקה, שם הופרחו יונים מספינות כדי לבשר על הגעתן הקרובה לחוף. ייתכן שזהו המקור לסיפור היונה ששבה אל תיבת נוח ועלה זית במקורה, לסמל את סופו של המבול (לעומת העורב שלא חזר).
ביוון העתיקה ולאחר מכן ברומא יונים נשלחו להודיע מי ניצח במשחקים שונים, כמו המשחקים האולימפיים או מרוצי כרכרות. יתרון מיוחד היה ליונים בשעת מלחמה: הן יכלו לעוף מעל מחנות האויב ו"לפרוץ" ביצורים והגנות. כך היה בקרב על מוטינה (Mutina), היום בצפון איטליה, שהתרחש בשנת 43 לפני הספירה, כשנה לאחר ההתנקשות בחייו של יוליוס קיסר. מרקוס אנטוניוס הטיל מצור על העיר מוטינה, אבל לא הצליח לנתק אותה לחלוטין מהכוחות שנמצאו מחוץ לה. הפילוסוף הרומאי פליניוס הזקן כתב: "דקימוס בררוטוס, שהיה בעיר, שלח הודעות למחנה מוצמדות לרגלי יונים. מה עזרו לאנטוניוס אז כל הביצורים שלו, הדריכות של הצבא מטיל המצור? הרשתות שלו, גם כן, שהוא פרש בנהר, בעוד השליחים של הנצורים חותכים את האוויר?"
מאוחר יותר הקימו הח'ליפים המוסלמים שירות קבוע של יוני דואר ברחבי המזרח התיכון, מדמשק לבגדד וגם למצרים. האגדה מספרת שבמאה התשיעית הח'ליף אל-עזיז, שישב בצפון אפריקה, חשק בדובדבנים מלבנון. 600 יונים נשלחו מבעל-בק, כל אחת מהן עם שקיק קטן של דובדבנים, לספק את תאבונו של הח'ליף. ג'ינגיס חאן השתמש גם הוא בתחנות של יוני דואר כדי לשמור על קשר עם כל רחבי האימפריה שבנה, וכמוהו עשו השליטים העות'מנים.
יונים היו חלק חשוב ממערך הדואר עד שלב מאוחר למדי, בזכות יכולת ההתמצאות והתעופה למרחקים, ולמרות שהיכולת הזו היא חד כיוונית, ומוגבלת למציאת הדרך הביתה. במאה ה-19 הן עדיין היו אחד הכלים המהירים והאמינים ביותר, ושימשו אנשי עסקים כדי להעביר מידע לשותפיהם לפני שיגיע למתחרים. ישנה טענה, בדיונית למרבה הצער, לפיה יונת דואר אחראית להונה העצום של משפחת רוטשילד. אותה יונה, כך מסופר, שולחה מווטרלו ב-1815, עוד לפני ששככו הדי הקרב המפורסם בין נפוליאון לוולינגטון. היא עפה היישר לביתו של רוטשילד בלונדון, וכך הוא היה לאדם הראשון בממלכה שידע על הניצחון. הברון מיהר לקנות אגרות חוב בריטיות, והשאר היסטוריה. טענה זו, כאמור, אינה נכונה, אך הרוטשילדים אכן עשו שימוש נרחב ביוני דואר לצורך עסקיהם, והעבירו בעזרתו מידע רגיש במהירות.
אמצעי תקשורת פופולרי. אשה צעירה עם יונת דואר, ציור מהמאה ה-19, צייר לא ידוע | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
עיטורים ליונים
גם במאה שעברה היונים עדיין לא פרשו לגמלאות. בשתי מלחמות העולם מילאו יוני הדואר תפקיד חשוב, ואף זכו במדליות ובעיטורי גבורה. במלחמת העולם הראשונה התפרסמה היונה שר אמי (Cher Ami, חבר יקר בצרפתית). היא השלימה 12 משימות, ובמשימתה האחרונה העבירה הודעה מגדוד אמריקאי שמצא את עצמו מבודד משאר הכוחות ונקלע להפגזה מצד התותחים של בעלי בריתו. שתי יונים נוספות נהרגו בדרך, וגם שר אמי לא נחלצה ללא פגע: היא הגיעה ליעדה כשהיא עיוורת בעין אחת, עם פצע בחזה והרגל שאליה נקשרה ההודעה קטועה כמעט לחלוטין.
מאתיים חיילי הגדוד ששרדו בהפגזה ראו בשר אמי את הגיבורה שהצילה את חייהם. הם טיפלו בה ואפילו התאימו לה רגל קטנה מעץ, והיא קיבלה את עיטור צלב המלחמה הצרפתי (Croix de Guerre). במלחמת העולם השנייה בריטניה הנפיקה את מדליית דיקין, מדליה מיוחדת לבעלי חיים, ו-32 יונים זכו בה, יותר מכל בעל חיים אחר (השאר הוענקו לכלבים, סוסים ואפילו חתול אחד).
היונים הגיעו לאזורי הקרב יחד עם החיילים, ובמקרים מסוימים גם צנחו ממטוסים, קשורים לחזה של צנחנים אנושיים או בתוך כלובים בעלי מצנח משלהם.
גם בארץ שימשו יוני דואר להעברת מסרים חשאיים. אנשי מחתרת ניל"י ניסו להעביר הודעות בעזרתן למצרים, אך אף אחת מהיונים לא הגיעה ליעדה, ואחת נתפסה בידי השלטון הטורקי. הטורקים לא הצליחו לפענח את הפתק המוצפן, אך היונה עצמה הייתה אישור לכך שאמנם יש רשת ריגול בארץ.
הפלמ"ח וההגנה הקימו יחידה של נשים יונאיות, שסייעו בשמירה על קשר עם קיבוצים ומושבים מבודדים גם בזמן המלחמה. יונים נשלחו לחוף מאניות מעפילים והעבירו מידע בין קבוצות לוחמים בזמן מבצעים. לאחר הקמת המדינה הפכה היחידה לחלק מחיל הקשר, וכללה מאות יונים. היא נסגרה לבסוף ב-1957.
נפצעה קשה כשהצילה את חיי החיילים. פוחלץ של היונה שר אמי במוזיאון סמית'סוניאן | צילום: ויקיפדיה, נחלת הכלל
מגדלים מדברים
העשור האחרון של המאה ה-18 היה קשה במיוחד עבור צרפת. המהפכה הייתה בעיצומה, והמדינות השכנות, מאוסטריה ועד ספרד, עמדו בפתח וניסו לראות כיצד יוכלו להרוויח מהכאוס ששרר בממלכה-לשעבר. מה שצרפת הייתה צריכה זו דרך יעילה ומהירה להעביר הודעות ברחבי המדינה הגדולה. טוב, צרפת באותו זמן הייתה צריכה גם לא מעט דברים אחרים, אבל מערכת העברת מסרים נמצאה גבוה למדי ברשימה.
המהנדס קלוד שאפה (Chappe) ואחיו נענו לאתגר. הם בנו מגדל שבראשו מוט אנכי, ואליו הצמידו קורה כך שניתן להזיז אותה ולשנות את זוויתה. בשני קצוות הקורה היו שתי זרועות קטנות יותר, שגם אותן אפשר היה להזיז. החדר מתחת לגג הכיל מערכת של מנופים וגלגלים שבעזרתו הם כיוונו את הקורות לאחת מכמעט 200 צורות רשמיות, כל אחת מהן מעבירה מסר אחר. כך נולד קו הסמפור (semaphore).
הרעיון היה פשוט מאוד: מגדלים כאלו ייבנו בין הערים כך שכל אחד מהם יהיה במרחק ראייה משני מגדלים נוספים, לרוב בין שלושה לעשרה קילומטר בין מגדל לשכניו. לכל אות באלף-בית הייתה צורת סמפור שהתאימה לה, ומפעילי המגדל שהמסר נשלח ממנו שינו את צורת הזרועות כדי להעביר אות אחר אות, כשכל שינוי לוקח כחצי דקה. הצוות במגדל הבא בתור ראה את הסמפור הראשון ושינה את הזרועות של הסמפור שלו בהתאם, וכך עברה ההודעה ממגדל למגדל עד ליעד.
הקו הראשון, שנחנך ב-1792, חיבר בין פריז לעיר ליל, במרחק 230 קילומטר. בעזרתו אפשר היה להעביר הודעה קצרה מעיר אחת לשנייה תוך קצת יותר מחצי שעה, בתנאי מזג אוויר אופטימליים. בשנים הבאות נוספו עוד ועוד מגדלים, עד ש-534 תחנות כיסו כ-5,000 קילומטרים של קווי סמפור.
שאפה עצמו העניק להמצאתו את השם שפירושו ביוונית "נושא סימנים". הוא נקרא גם טלגרף-סמפור, כאשר טלגרף הוא "קריאה מרחוק", ולאחר שהשם טלגרף התייחד להמצאה אחרת, נשאר פשוט קו סמפור.
5,000 קילומטר של קווים להעברת הודעות בין מאות תחנות. מגדל סמפור בנרבון שבדרום צרפת | צילום: ויקיפדיה,
התחנה האחרונה של "מערכת שאפה" נבנתה בצרפת ב-1849. מערכות דומות של סמפורים הוקמו בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 גם במדינות נוספות כמו שוודיה, בריטניה, פורטוגל, רוסיה ואפילו מעבר לאוקיינוס האטלנטי, בארצות הברית. אך במחצית השנייה של המאה ה-19 המערכות האלו קרסו במהירות, אחת אחרי השנייה. הסיבה הייתה כמובן הטלגרף החשמלי. הדגם המסחרי הראשון שלו הופיע באנגליה בסוף שנות השלושים של המאה ה-19 והשתלט במהירות על השוק, דוחק את הסמפור לשוליים ובסופו של דבר, להכחדה.
ובכל זאת, סוג מסוים של סמפור נמצא בשימוש עד היום. זהו סמפור הדגלים, המשמש לתקשורת בין ספינות ובין אנשים על הספינה לאנשים בנמל. בשיטה זו הזרועות של שולח המסר מחליפות את הזרועות המכניות, והוא מניף אותן בזוויות שונות, לרוב בליווי זוג דגלים, כדי להעביר אותיות ומסרים שונים.
סימני הסמפור המפורסמים ביותר הם כנראה אלו המופיעים על עטיפת האלבום HELP של הביטלס. ארבעת חברי הלהקה מצולמים כשזרועותיהם שלוחות בזוויות שונות, המציינות סימנים של סמפור הדגלים. רבים הניחו שאלו הם הסימנים לאותיות H.E.L.P, כשם האלבום. אבל האמת שונה במקצת.
בסופו של דבר נבחרו אותיות אקראיות כדי שהצילום ייצא מוצלח. עטיפת האלבום HELP של להקת הביטלס
"היה לי רעיון של סמפור שמאיית את האותיות H.EL.P.. אבל כשהתכוננו לצלם הסידור בו הזרועות נמצאו בשביל האותיות האלו לא נראה טוב" סיפר רוברט פרימן הצלם שצילם את התמונה. "אז החלטנו לאלתר ובסוף הגענו לצורה הטובה ביותר מבחינה גרפית". הצורה הזו, שמופיעה על האלבום, מסמלת את האותיות N.U.J.V.
לאחר הטלגרף הגיע הטלפון, הרדיו, ולבסוף האינטרנט, וכולנו התרגלנו ליכולת להיות בקשר עם כל מי שנרצה, בכל מקום בעולם, באופן כמעט מיידי. כמעט בכל תחנות הסמפור פורקו המוטות, הפרחת יוני דואר הפך מצורת תקשורת עיקרית לתחביב של מעטים, ורק תנועת הצופים בארצות הברית עדיין מלמדת את חניכיה כיצד ליצור סימני עשן.
אבל אותן שיטות עתיקות מראות לנו שהצורך והרצון ביצירת קשר עם אנשים רחוקים היה קיים כבר אלפי שנים, ואולי הרבה יותר מכך. עשן, יונים, טלפון חכם או צ'ט – האמצעים השתנו. הכוונה מאחוריהם - כנראה פחות.
