בקברים עתיקים באירופה נמצאו חרבות ארד, שהיו רכות יחסית לחרבות הברזל, ולא היה ברור אם אכן שימשו ללחימה. חוקרים מצאו דרך לברר, בעזרת שחזורי קרבות

בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי אירופה נמצאו חרבות ארד (ברונזה) מונחות לצד גופות מתים שנקברו. השימוש בחרבות אלו היה נפוץ בין השנים 1600 ל-600 לפני הספירה. לאחר מכן החליפו אותן בחרבות עשויות ברזל. מכיוון שארד, סגסוגת המורכבת מנחושת ובדיל, היא רכה יחסית לברזל, תהו החוקרים אם חרבות הארד שימשו בקרבות אמיתיים, או שמא רק לטקסים וכסמלי מעמד. רוב החוקרים שיערו כי אם חרבות הארד שימשו בקרבות אמיתיים, היה על הלוחמים לאמץ טכניקת לחימה שתשמור על החרב מפני שחיקה ומעיכה. בשנים האחרונות החלו להצטבר מחקרים שמראים כי חרבות הארד אכן שימשו ללחימה, אבל עד לאחרונה לא היה ידוע באילו טכניקות לחימה השתמשו הלוחמים.

יש כמה דרכים לחקור כלי נשק עתיקים. בעבר נהגו לבחון אותם בתנאי מעבדה – כלומר לבדוק מאפיינים שונים של כלי הנשק על ידי הפעלת כוחות מבוקרים על חלקים שונים שלהם. שיטה זו אמנם מאפשרת מדידה ותיעוד מדויקים, אך היא אינה מסוגלת לשחזר את התנועות המורכבות של האדם האוחז בנשק. שיטה אחרת של חקר כלי נשק היא לבנות שחזורים שלהם ולנסות להשתמש בהם באופן מציאותי ככל האפשר. חסרונה של שיטה זו הוא שאינה מבוקרת, קשה לתעד אותה והיא מבוססת על טכניקות לחימה משוערות. 

כמה מהחרבות ששימשו במחקר | מקור: מאמר המחקר
חוזרים לתקופת הברונזה: כמה מהחרבות ששימשו במחקר | מקור: מאמר המחקר

מועדון קרב, גרסת תקופת הברונזה

כדי לחקור את השימוש בחרבות ארד, חוקרים מאוניברסיטת גטינגן (Göttingen) בגרמניה ניסו לשלב את שיטת המעבדה ואת השיטה ה"מציאותית". החוקרים ביקשו מחרש ארד בשם ניל בורידג', המשתמש בשיטות עבודה מסורתיות, להכין בעבורם שבע חרבות ארד בעיצובים אופייניים לתקופת הברונזה (אם אתם חפצים בחרב ארד בסגנון עתיק, תוכלו להזמין אותה באתר שלו). לאחר מכן אחזו החוקרים בחרבות וביצעו בהן סדרה של מכות מתוכננות ומבוקרות יחסית נגד חרבות אחרות, מגינים וחניתות, ובדקו את הסימנים שנשארו על החרבות. 

בשלב הבא החליטו החוקרים לגייס מועדון שעוסק בשחזור ובלימוד שיטות לחימה מימי הביניים בעזרת מדריכי לחימה שנכתבו באותה תקופה. החוקרים ביקשו מחברי המועדון וביקשו מהם להילחם זה בזה בקרב "אמיתי" בחרבות הארד שהזמינו. הם תיעדו את הקרבות במצלמות מהירוֹת, וכך יכלו לבחון את המקומות שבהם החרבות פגעו זו בזו ולעקוב אחר החריצים וסימני השחיקה שנותרו בחרבות. לאחר מכן התאימו החוקרים בין הסימנים שנותרו על החרבות לבין תנועות הקרב שביצעו הלוחמים. בעזרת ניתוח מיקרוסקופי של סימני שחיקה על 110 חרבות ארד שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, זיהו החוקרים 23 סוגים של סימני שחיקה אופייניים, ש-14 מביניהם שוחזרו במהלך ניסויי הלחימה המבוקרים (שערכו החוקרים עצמם) או ה"מציאותיים". כך יכלו החוקרים למצוא אילו שיטות לחימה היו נפוצות באזורים מסוימים  בתקופות מסוימות. 

שחזור לחימה לצרכי המחקר | מקור: מאמר המחקר
הפעם לא נלחמו עד המוות. שחזור לחימה לצרכי המחקר | מקור: מאמר המחקר

החוקרים סיכמו את הממצאים במאמר מקיף בכתב העת Journal of Archaeological Method and Theory, כחלק מפרויקט "לוחמַת תקופת הברונזה", שנועד לחקור חרבות, חניתות ומגינים מהתקופה. הם מצאו שלכל אזור ותקופה היו סימני שחיקה אופייניים, ממצא המעיד על אימונים שיטתיים ותורת לחימה סדורה. המחקר מראה אם כן שחרבות ארד אכן שימשו לקרבות, על ידי לוחמים מיומנים.

 

תגובה אחת

  • יואל משה

    המסקנה הנכונה היא

    הדבר היחיד שאפשר להסיק [לשער] הוא כי מי שזכה להיקבר עם חרב, גם נלחם איתה ב'קרבות טקסיים'
    סביר להניח כי לקרבות אמת יש סימנים משלהם, ואין כל ראיה כי נקברים אלו השתתפו בקברות אמת.
    מה גם שרבים מהנופלים בקרבות אמת אינם זוכים לקבורה מסודרת.