שינויי הסביבה
והקפיצה טכנולוגית

לפני כ-500 אלף שנה חיה בדרום-מערב קניה קבוצה של אנשים קדומים. אנחנו לא יודעים בדיוק לאיזה מין הם השתייכו, אך הם לא היו מהמין שלנו, הומו ספיאנס, שעוד לא היה קיים אז. הם צדו בעלי חיים וליקטו צמחים שונים, וייצרו כלי אבן שהשתמרו עד היום. רבים מכלי האבן האלו היו גרזני יד גדולים למדי, מעוצבים בצורת טיפה, עם קצה מחודד ששימש לחיתוך. זה לא היה עיצוב מקורי במיוחד: גרזני יד דומים מאוד התגלו במקומות נוספים באפריקה וגם מחוצה לה לאורך תקופה של כ-700 אלף שנה, והשתייכו לתרבות שנקראה התרבות האשלית (Acheulean).

כ-180 אלף שנה מאוחר יותר חיה באותו מקום קבוצת אנשים אחרת, שאולי חבריה כבר היו הומו ספיאנס מוקדמים. הכלים שהם ייצרו היו שונים מאוד מהכלים של התרבות האשלית. במקום גרזני היד הגדולים הייתה להם שורה של כלים קטנים יותר, שחלקם סותתו מאובסידיאן, זכוכית געשית שיכולה להיות חדה מאוד. הכלים החדשים, השייכים לתרבות תקופת האבן התיכונה, איפשרו לבעליהם לחתוך בצורה מדויקת יותר. "זו ההיסטוריה של הטכנולוגיה, וזה המשיך באותה צורה מאז", אמר חוקר המאובנים ריצ'רד פוטס (Potts), מהמוזיאון לטבע של הסמית'סוניאן בארצות הברית, לאתר של כתב העת המדעי Science. "מגדול ומגושם לקטן וקל לנשיאה".

חוקרים שבחנו את האובסידיאן שממנו סותתו הכלים הסיקו שהוא הגיע ממרחק של עשרות קילומטרים, בניגוד לגרזני היד האשלים, שהיו עשויים מאבן מקומית. על חלק מהכלים נמצאו סימני צבעים, שחור ואדום, שהעידו כי בעליהם הקדישו תשומת לב למראה הכלים שלהם, וידעו כיצד לצבוע אותם.

מה קרה במהלך אותן 180 אלף שנה, שהוביל את האנשים הקדומים לזנוח את השיטות הבדוקות לייצור כלים, ששימשו אותם במהלך מאות אלפי שנים, ולפתח כלים חדשים? מה גרם להם להתחיל לייבא חומרים ממקומות רחוקים, ככל הנראה בעזרת סחר עם קבוצות אחרות?

פער של 180 אלף שנה. גרזני יד אשליים (משמאל) לעומת כלי האובסידיאן החדישים | מקור: Human Origins Program, Smithsonian

שינויים סביבתיים, שינויים בכלים

לרוע המזל, קשה לענות על השאלה הזו, שכן אין לנו כמעט בכלל מאובנים מהתקופה מאותן 180 אלף שנה. היות שכך, פוטס פנה לדרך אחרת כדי להשיג מידע על התקופה החסרה. עם צוות גדול ובינלאומי של חוקרים, הוא בחן את השינויים הגיאולוגיים שהתרחשו באותו זמן, ומצא שהאזור שהיה בעבר יציב והשתנה רק לאט מאוד, החל לעבור תהפוכות רבות.

כדי להתחקות אחר השינויים הגיאולוגיים, החוקרים בחנו את השכבות שמרכיבות את הסלעים באזור בו נמצאו המאובנים. סלעים אלו הם סלעי משקע, שנוצרו משכבות של חול ואדמה ששקעו זו על זו במשך מאות אלפי שנים. החוקרים קדחו והוציאו מהסלע דגימת ליבה – גלילים ארוכים, שהאחרון בהם הגיע לעומק של 139 מטרים, והם כוללים את השכבות שהצטברו במשך כמיליון השנים האחרונות. 

השכבות שמרכיבות את הסלע כוללות גם חלקיקי צמחייה ששקעו באדמה, ולפיהם ניתן לדעת בערך איך נראה האזור באותה תקופה – אם הוא היה מכוסה בערבות עשב, ביער, או אולי היה מדבר צחיח. אם בתקופה מסוימת היה באזור אגם, צורת השקיעה של החומרים משתנה, וגם את זה אפשר לראות בבירור בשכבות של דגימת הליבה. כך שיחזרו החוקרים את התנאים באותו אזור וכיצד הם השתנו, במשך כמיליון שנים.

הממצאים הראו שבמשך 600 אלף השנים הראשונות שתועדו בליבה, לא השתנה הרבה בעמק שבו חיו האנשים הקדומים. האדמה הייתה מכוסה עשב שבו רעו זברות, קרנפים, פילים, חזירים וגם קופי בבון גדולים במיוחד, ואלו סיפקו לבני האדם שפע של ציד. ואז, לפני כ-400 אלף שנה, משהו קרה. "מתנאים יציבים יחסית, התחלנו לראות תנודות חוזרות ונשנות בצמחייה, במים הזמינים, ובמשאבים אקולוגיים אחרים שאבותינו, וגם יונקים אחרים, הסתמכו עליהם", כתב פוטס באתר The Conversation.

היו כמה גורמים לשינוי הזה. אחד מהם הוא האקלים, בעיקר כמות הגשמים השנתית הממוצעת, שהחלה להשתנות לפני כ-400 אלף שנה. אך נראה שהגורם המרכזי היו רעידות אדמה והתפרצויות של הרי געש באזור, שנמצא ממש על הבקע הסורי-אפריקני. יחדיו, הם גרמו לאזור להפוך לבלתי צפוי: בתקופות מסוימות הוא כוסה ביער שנחלים רבים זורמים בו, ובזמנים אחרים היה לערבה פתוחה; אגמים נוצרו, ולאחר זמן קצר יחסית התייבשו. אוכלי העשב הגדולים לא הסתגלו לתנודות המהירות ונעלמו מהעמק, ובמקומם הגיעו אנטילופות קטנות ומהירות יותר.

מבט של מיליון שנים לעומק האדמה. אתר הקידוח בקניה שבעזרתו תיעדו החוקרים את ההיסטוריה של האזור | מקור: Human Origins Program, Smithsonian

בני האדם הסתגלנים

מה עשו בני האדם כשנתקלו בשינויים האלו? אחת הדרכים לענות על שאלות כאלו היא לבדוק כיצד מתמודדות קבוצות של ציידים-לקטים החיות כיום עם שינויים דומים. יש עדיין כמה קבוצות כאלו, שחיות בצורה דומה לזו שבה חיו בני האדם לאורך רוב ההיסטוריה שלנו, כנוודים שאינם מגדלים את מזונם אלא צדים ואוספים אותו מהטבע. מחקר שהתפרסם לפני כמה שנים הראה שכאשר התנאים משתנים, והמשאבים – ציד, צמחים או מים – הופכים נדירים יותר, הציידים-לקטים המודרניים משקיעים בטכנולוגיה שלהם ומשכללים אותה, וגם יוצרים קשרים עם קבוצות רחוקות יותר, שאיתן הם יוכלו להחליף כלים ומידע.

פוטס ועמיתיו משערים שזה בדיוק מה שעשו גם בני האדם הקדומים. השינויים באזור המחייה שלהם "העירו" אותם, והובילו אותם, לאחר 700 אלף שנה, להכניס שינויים בשיטות ייצור הכלים שלהם. גרזני היד האשלים נזנחו, ובמקומם הם פיתחו כלים טובים וקטנים יותר, שאפשר לשאתם בקלות למרחקים ארוכים. ייתכן שהם גם פתחו ביחסי מסחר עם קבוצות שכנות, וכך השיגו את האובסידיאן לייצור הכלים. בניגוד לפילים ולקרנפים, אבותינו ידעו להתאים את עצמם לשינויים – וזה היה סוד הצלחתנו מאז ועד היום.

"ההיסטוריה של האבולוציה האנושית הייתה היסטוריה של עלייה ביכולת להסתגל", אמר פוטס. אנחנו מגיעים ממשפחה מגוונת, אבל כל אותן דרכים אחרות 'להיות בן אדם' נכחדו. רק אנחנו נשארנו, ואנחנו אולי המין הכי סתגלן שאי פעם התקיים בכדור הארץ".

זו כמובן לא הייתה הפעם האחרונה שבני האדם נאלצו להתאים את עצמם ולשנות את התנהגותם ואת הטכנולוגיה שלהם כדי להסתגל לתנאים משתנים. גם היום, הסביבה שלנו משתנה במהירות – ולנו אין ברירה אלא להשתנות איתה. "ייתכן שתקופת האבן התיכונה יכולה ללמד אותנו משהו היום", כתב פוטס. "כעת, כאשר האנושות ניצבת בפני עידן של אי-ודאות סביבתית בקנה מידה עולמי, האם המין שלנו גמיש מספיק כדי ליצור רשתות חברתיות, טכנולוגיות חדשות, ומקורות מידע אמינים כדי להסתגל לשינויים הסביבתיים המצפים לנו?"