מחקר חדש מראה שזכרים תוקפניים ואימפולסיביים נהנים ממעמד בכיר בקבוצה ומעמידים צאצאים רבים יחסית. אז למה לא כולם נוהגים כך?

בעלי חיים, גם כאלו ששייכים לאותו מין, לא מתנהגים תמיד באותה צורה.

הקביעה הזו תישמע כנראה מובנת מאליה לכל מי שהכיר בחייו יותר מחתול אחד, או יותר מכלב אחד. אנחנו יודעים שיש חתולים חששנים שיתחבאו מייד כשמישהו זר מגיע הביתה, ואחרים ימהרו לרחרח ולבדוק כל דבר חדש. יש כלבים שירעדו מתחת לשולחן למשמע רעם, ואחרים ששום דבר לא יפר את שלוותם. 

למרות זאת, ההבנה שטיפוסי אישיות שונים קיימים גם אצל בעלי חיים הגיעה מאוחר יחסית למסדרונות האקדמיה. רק בשנים האחרונות החלו חוקרים לבחון את מגוון תכונות האופי אצל קופי אדם, קופים ובעלי חיים נוספים, בצורה דומה לזו שבה הן נחקרות אצל בני האדם. כמובן, חיות לא יכולות לענות על שאלונים ולדרג מאחת עד חמש אמירות כמו "אני נכנס/ת ללחץ בקלות", אבל האנשים שעוקבים אחר התנהגותן יכולים להסיק ממנה על האישיות שלהן. 

מחקר כזה נערך ב-2010 על שימפנזים בשמורת גומבה בטנזניה. היו לחוקרים הרבה תצפיות שמהן יכלו לשאוב נתונים: המחקר על אוכלוסיית השימפנזים בגומבה החל כבר בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, עם החוקרת הידועה ג'יין גודול (Goodall). הם מצאו שונות גדולה במאפייני האישיות של קופי האדם, כמו שהתגלה גם במחקרים על בעלי חיים אחרים.

וכאן אנחנו מגיעים לחידה אבולוציונית. ההיגיון אומר שיש קשר בין האישיות של בעל חיים לסיכוי שלו להיות בעל מעמד גבוה בקבוצה, ולהעמיד צאצאים רבים. ייתכן למשל, שלשימפנזה תוקפני וחסר עכבות יהיה סיכוי טוב יותר לעלות במעלה ההיררכייה הקבוצתית, או אולי, דווקא אלו שיודעים לשתף פעולה ולהמתין בסבלנות לרגע המתאים הם שיזכו במעמד הנכסף? בכל מקרה, אם מבנה אישיות מסוים מוביל לכך שבעל החיים יתרבה בהצלחה יותר מחבריו בעלי האישיות השונה, היינו מצפים שעם הזמן, אותו סוג אישיות "מוצלח" יתפשט באוכלוסייה וישתלט עליה. מדוע, אם כך, יש שונות כה רבה בדפוסי האישיות של שימפנזים, ושל בעלי חיים אחרים?


השימפנזה פרודו, בריון ידוע, היה זכר האלפא של שמורת גומבה למשך חמש שנים. פרודו ברגע של שקט | Ian C. Gilby, Arizona State University

דומיננטיות גבוהה, מצפוניות נמוכה

אחד הפתרונות שהוצעו לכך הוא שייתכן שסוג אישיות שונה עוזר לרבייה בתקופות שונות של החיים. להיות אימפולסיבי ולהתחיל קרבות עם כל מי שמתקרב אליך אולי יעזור לך למשוך נקבות בצעירותך, אבל ייתכן שזה משתנה עם הזמן, ואופי רגוע יוביל להעמדת צאצאים רבים יותר בגיל מבוגר. "תחשבו על מאפייני האישיות שמובילים לכך שחלק מהאנשים מגיעים לשיא של חיי החברה שלהם בתיכון, ואחרים פורחים מאוחר יותר בחיים", אמר הביולוג האבולוציוני אלכסנדר וייס (Weiss).

כדי לבדוק את ההשערה הזו, וייס ועמיתיו חזרו לשימפנזים של שמורת גומבה. הם השתמשו בנתונים שנאספו במשך 37 שנים, על 34 שימפנזים זכרים, ובדקו את הקשר בין אישיות לבין מעמד חברתי ומספר צאצאים. בנוסף הם בחנו אם הקשר בין המשתנים הללו משתנה בעצמו עם הגיל.

במחקר התמקדו החוקרים בשני מאפייני אישיות: דומיננטיות, שאצל שימפנזים מתבטאת כעצמאות, החלטיות וגם תוקפנות ומניפולטיביות; ומצפוניות (Conscientiousness), שמאפיינת שימפנזים שהתגובות שלהם הן לרוב מתונות וצפויות, שימפנזים שאינם אימפולסיביים אלא נוטים להיות זהירים ומחושבים. החוקרים גילו שהיה קשר חזק בין דומיננטיות גבוהה למעמד גבוה בקבוצה וגם לרבייה, כלומר הזכרים הדומיננטיים יותר היו אבות ליותר צאצאים. לעומת זאת, נמצא קשר הפוך בין מעמד ורבייה למצפוניות: הזכרים המצפוניים פחות, האימפולסיביים והלא צפויים, הם אלו שהעמידו יותר צאצאים. "לאישיות יש השפעה", סיכם ג'וזף פלדבלום (Feldblum), שהוביל את המחקר יחד עם וייס.

כשהחוקרים בחנו מה קורה לקשרים האלו כשהזכרים מתבגרים, הם מצאו שהם כמעט ולא משתנים. אותו טיפוס אישיות תוקפני ואימפולסיבי שמצליח להעמיד צאצאים כשהוא צעיר, עושה זאת גם כשהוא מבוגר. הממצאים, אם כך, לא מסבירים מדוע יש שונות בתכונות האופי בין השימפנזים, או אם לנסח זאת בצורה אחרת, אם זה כל כך משתלם להיות בריון תוקפני, למה לא כל הזכרים בריונים?

מגוון דפוסי אישיות, אבל למה?

המחקר הראה שאחת ההשערות שניסו להסביר זאת, לפיה טיפוסי אישיות שונים קשורים להצלחה רבייתית בגילים שונים, אינה נכונה, לפחות לא עבור השימפנזים. אז מה כן? החוקרים מציעים כמה אפשרויות. ייתכן שהבריונות והאימפולסיביות עוזרות לרבייה בתנאים שמתקיימים כיום בשמורת גומבה, אבל במקומות אחרים ובזמנים אחרים, דווקא טיפוסי אישיות אחרים יהיו המוצלחים יותר. ייתכן גם שיש פה איזון בין הצלחה ברבייה, ובין היכולת לשרוד. שימפנזים ששים אלי קרב, שלא נוהגים בזהירות ולא חוששים מדבר, נמצאים בסיכון מוגבר להיפצע ולמות – ואז, העובדה שאותן תכונות ממש היו עוזרות להם להעמיד צאצאים כבר לא ממש רלוונטית. 

לבסוף, ייתכן שמאפייני האישיות של השימפנזים לא נקבעים רק על ידי הגנים שלהם, אלא גם על ידי ניסיון העבר, ולכן מושפעים מדברים כמו התכונות הפיזיות שלהם. אם למשל זכר קטן קומה וחלש יתנהג בתוקפנות ובבריונות, סביר שהשימפנזים האחרים לא יקבלו זאת בהבנה, ועד מהרה הוא ילמד שאם הוא לא רוצה לחטוף מכות, עדיף לו להיות פחות דומיננטי ויותר זהיר וחששן. זכר גדול וחזק שינהג כך, לעומת זאת, כנראה ינצח בהרבה מהקרבות, וילמד שהתוקפנות משתלמת. השימפנזה הראשון יגדל להיות טיפוס חששן וזהיר, והשני דומיננטי ואימפולסיבי. סביר להניח שהזכר התוקפני יותר יהיה גם זה שמעמיד יותר צאצאים: אך האם זוהי תוצאה של האישיות שלו, או שגם הצלחתו עם הנקבות וגם אישיותו הדומיננטית נובעות מהיותו גדול וחזק? קשה מאוד להבדיל בין השניים. 

כדי לקבל תשובה ברורה לשאלת מגוון טיפוסי האישיות בקרב השימפנזים, נראה שנצטרך לחכות למחקרים נוספים. בינתיים, נסתפק בידיעה שיש ביניהם אמיצים ופחדנים, תוקפניים וסובלניים, אימפולסיביים וזהירים – גם אם אנחנו לא לגמרי מבינים למה.

 

תגובה אחת

  • עפר

    מדוע להצטמצם להשערות מוכוונות-דיאכרוניות?

    השערה מוכוונת-סינכרוניות (כמו זו האחרונה במאמר) עשויה להיות לא פחות טובה. למשל: אם כל הזכרים יהיו בעלי התכונות המנבאות כרגיל יתר-רבייה, הן תחסלנה את עצמן. כלומר, נניח שדומיננטיות נעדרת-מצפוניות מנבאת יתר-רבייה, ונניח שבתוך כמה דורות יתאפיינו כל הזכרים בקבוצה מסוימת בתכונה זו, עדיין רק מעטים מהם יוכלו לזכות במעמד חברתי גבוה (מטבע הגדרתו של מושג זה), מצב שיעודד בהכרח התפתחות ולדות זכרים בעלי אופי מגוון. חברה מתאפיינת באוסף חברים בעלי תפקידים מגוונים, המשלימים זה את זה מבחינות שונות.