חוקרים התחקו אחר האבולוציה של נגיף החצבת, ומצאו שהתאריך המוקדם ביותר בו הוא יכול היה להתפתח תואם להופעתן של הערים הגדולות הראשונות

התיאור הקליני המוקדם ביותר שבו מתוארת באופן ברור מחלת החצבת נמצא בכתביו של הפילוסוף והרופא הפרסי אבו בכר מוחמד אבן זכריא אל־ראזי (الرازي, al-Rāzī), במאה העשירית לספירה. עם זאת, קשה להסיק מכך שמחלת החצבת לא הייתה קיימת לפני כן. התסמינים הנפוצים של חצבת כוללים חום, שיעול ופריחה אדומה על העור, ואף אחד מהם אינו ייחודי למחלה זו. בהחלט ייתכן שרופאים קדומים יותר פשוט לא הבחינו בין חצבת למחלות בעלות תסמינים דומים.

כדי להעריך מתי הופיעה לראשונה החצבת, יש לבדוק את הרצף הגנטי שלה. מחלת החצבת נגרמת מנגיף, שהחומר הגנטי שלו שמור במולקולת RNA. נגיף החצבת דומה מאוד לנגיף דבר הבקר (rinderpest, או RPV), שבעבר גרם למחלה קשה בבבקר, עד שמבצעי חיסון נרחבים הצליחו להכחיד אותו. ההשערה המקובלת היא שנגיף החצבת התפתח מנגיף דומה ל-RPV, שהדביק בקר, ועבר מפרות לבני אדם. 

במחקר חדש, חוקרים מאירופה ומארצות הברית השוו בין הרצפים הגנטיים של שני הנגיפים, כדי לקבוע מתי התפצלו זה מזה, כלומר מתי הנגיף שיהפוך לנגיף החצבת החל להשתנות ולהתרחק מנגיף דבר הבקר. נתון זה ייתן לנו גם הערכה לזמן המוקדם ביותר בו יכולה הייתה להופיע מחלת החצבת. כך הגיעו למסקנה שהחצבת עשויה הייתה להופיע כבר לפני 2,500 שנה – סמוך לזמן בו הוקמו הערים הראשונות.

הרופא הפרסי אבו בכר מוחמד אבן זכריא אל־ראזי | מקור: Science Source / Science Photo Library
הראשון שתיאר את מחלת החצבת. הרופא הפרסי אבו בכר מוחמד אבן זכריא אל־ראזי | מקור: Science Source / Science Photo Library

הגיע מהבקר, נשאר בערים

כדי למצוא את זמן הופעת נגיף החצבת בחנו החוקרים את הרצפים הגנטיים של נגיפי חצבת רבים מהשנים האחרונות, וגם כאלו מלפני עשרות שנים: נגיפים שבודדו מחולים בשנות ה-50 וה-60, ונגיף אחד מ-1912, שנמצא בריאה משומרת בפורמלין במוזיאון בברלין. הם השוו אותם לנגיפי דבר הבקר, וגם לנגיף אחר מהמשפחה, המרוחק יותר גנטית. על פי ההבדלים ברצף הגנטי של  נגיפי חצבת מזמנים שונים, וההבדלים בינם לבין נגיף דבר הבקר, קבעו החוקרים שנגיף החצבת ונגיף דבר הבקר התפצלו זה מזה בסביבות 500 לפני הספירה. בערך באותו זמן החלו להופיע לראשונה, בדרום אסיה ובעיקר באזור מסופוטמיה, עירק ואירן של היום, יישובים גדולים, שבהם חיו מאות אלפי בני אדם. לטענת החוקרים, זה אינו רק צירוף מקרים.

נגיף החצבת אמנם התפתח מנגיף שמדביק בקר, אך הוא עצמו יכול להדביק רק בני אדם, ואנשים שחלו בחצבת מפתחים נגדה חסינות. אם הנגיף מופיע בקבוצה קטנה של אנשים, שלא באה במגע עם אף אחד מחוץ לקבוצה, הוא ייכחד עד מהרה, לאחר שידביק את כל מי שיכל להדביק. אפידמיולוגים חישבו את גודל האוכלוסייה הנדרש כדי שנגיף חצבת יוכל לשרוד לאורך זמן, והגיעו למסקנה שדרושה לו קבוצה של כ-250 אלף עד חצי מיליון אנשים שמסתובבים באותם אזורים ופוגשים זה את זה. באוכלוסייה בגודל כזה, הנגיף לא יספיק להיעלם לפני שיופיעו אנשים חדשים, מהגרים או תינוקות שנולדו, שיוכל להדביק.

נגיף החצבת הגיע אלינו מבקר, אך יכול להדביק רק בני אדם. ילד חולה חצבת | מקור: Larry Dunstan / Science Photo Library
נגיף החצבת הגיע אלינו מבקר, אך יכול להדביק רק בני אדם. ילד חולה חצבת | מקור: Larry Dunstan / Science Photo Library

היות שנגיף החצבת הגיע אלינו מהבקר, סביר להניח שהוא עבר אלינו לאחר שבייתנו את הפרות והתחלנו לגדל אותן סמוך לביתנו, לטפל בהן ולחלוב אותן. ביות הפרות התרחש כבר לפני יותר מעשרת אלפים שנה, אך היישובים של אותם חקלאים ורועים ראשונים, בני תקופת האבן, מעולם לא לא התקרבו לגודל הדרוש להתפתחות נגיף החצבת – הם כללו כמה עשרות או לכל היותר כמה מאות אנשים.

החוקרים משערים שבאלפי השנים לפני הופעתו של נגיף החצבת, הופיעו מדי פעם נגיפים שהתפתחו מנגיפי הבקר ועברו להדביק בני אדם, אך משום שהאוכלוסייה הייתה קטנה מדי, הם נעלמו במהרה. הם מבססים זאת על הממצא לפיו כאשר הערים הראשונות הגיעו לגודל שמאפשר קיום ממושך של הנגיף, הוא הופיע תוך זמן קצר מאוד. "זו לא הוכחה", אמר סבסטיאן קלוויניאק-ספנסר (Calvignac-Spencer), שהוביל את המחקר, בראיון לאתר New Scientist, "אבל הממצאים מתאימים להנחה שערים גדולות סיפקו את ההזדמנות להתפתחות הנגיף".

 

תגובה אחת

  • משה

    היגיינה

    אולי זה קשור להיגיינה במעבר לערים. הרי לא ידעו ולא היו מודעים לביוב וניקיון.
    יש תאוריה שמסבירה זאת, והחוקרים היו צריכים להתמודד ולהניח שזאת גם יכולה להיות הסיבה.