פתרון אפשרי לחידה ארוכת שנים: מדוע הרבה יותר מינים היגרו מאמריקה הצפונית לדרומית, לעומת אלה שעשו את המסלול הנגדי?
כאשר יבשת אמריקה הדרומית התחברה לאמריקה הצפונית באופן הדרגתי לפני מליוני שנים, מחלקת היונקים שחיה בה היתה בעמדת נחיתות לעומת המחלקה המתחרה בצפון, ובעיקר ממחסור בטורפים גדולים. מאז ועד היום היא לא הצליחה לסגור את הפער.
אי השוויון בין שתי האמריקות הוא תעלומה שמעסיקה מדענים זמן רב. יונקים שמוצאם הקדום באמריקה הדרומית לא היגרו כמעט לצפונה במשך השנים, בשעה שיונקים רבים עשו בהצלחה את המעבר בכיוון ההפוך ושגשגו בדרום. מאמר שפרסמו חוקרים מאוניברסיטת גטבורג בשבדיה ועמיתיהם מפנמה ומגרמניה בוחן את הבעיה מחדש. המחקר מציע שההבדל נובע כנראה מפער גדול בתנאי הפתיחה, שהעניק יתרון ליוצאי אמריקה הצפונית.
גשר בין יבשות
לפי תיאוריית נדידת היבשות, אמריקה הדרומית הייתה בעבר חלק מהיבשת הקדומה גונדוואנה (Gondwana), ששכנה בחצי הכדור הדרומי והתפצלה עם הזמן בעיקר לאמריקה הדרומית, אנטארקטיקה, אוסטרליה ואפריקה. התפתחות היונקים היבשתיים והתפצלות העץ הגנטי שלהם קשורה קשר הדוק לתולדות היבשות, כי בניגוד ליצורים ימיים או לציפורים הם לא יכלו לנדוד מעבר לים – אולי פרט לעטלפים. כך קרה שיונקי כיס חיים כיום בטבע רק באמריקה הדרומית ובאוסטרליה, המרוחקות כעת כ-10,000 קילומטר זו מזו – זכר לימים שבהם הן היו יבשת אחת.
לפני כעשרה מיליוני שנים, בסוף תקופת המיוקן, החלה "תחלופת בעלי החיים האמריקאית הגדולה" (Great American Biotic Interchange), הודות להתחברות שתי האמריקות והיווצרות הגשר היבשתי של פנמה. אך בניגוד למה שאפשר לצפות מהתפשטות והתפתחות אבולוציונית אקראית, צאצאי יונקים מהדרום נפוצים בצפון באופן משמעותי פחות מאחיהם שנדדו מהצפון דרומה. עד כה ההסבר המקובל לפער הזה היה שלמהגרים הצפוניים היה יתרון: הם שגשגו ביבשת החדשה שנפתחה בפניהם בדרום, העמיקו לחדור והתפצלו במהירות למינים חדשים.
החוקרים השבדים בדקו כ-20 אלף מאובנים של יונקים שנמצאו בשתי היבשות, פיתחו תרחישים שונים על סמך זהותו של כל מין והתיארוך של המאובנים שלו שנמצאו, ובחנו את הסתברותם. חשוב לציין שלמרות האוסף המרשים עלולה להיות פה הטיה משמעותית, שכן הרבה יותר קל למאובנים להשתמר באזורים יבשים. כיוון שכך, יש מחסור במאובנים של יצורים שחיו באזור הטרופי של אמריקה הדרומית הקדומה.
תחרות לא הוגנת
ככל הנראה, אף על פי שמגוון היונקים בצפון ובדרום היה דומה מאוד בתחילת תקופת ההגירה הדו-כיוונית, מספרם הכולל של מיני היונקים הילידיים בדרום התכווץ ביותר ממחצית מאז שהיבשות התחברו ועד תקופת הפליוקן (לפני כ-5.3 מיליוני שנים). גם מספר המינים הצפון-אמריקאיים שחיו במקום מוצאם פחת באותה תקופה, אך היקף הירידה בצפון היה קטן ביותר מ-50 אחוז לעומת הירידה המקבילה בדרום. כלומר מאז שהחלה הנדידה, ואולי באופן שקשור לה, מינים שנשארו לחיות בסביבתם המקורית החלו להידלדל – אבל הפגיעה באוכלוסייה המקומית הייתה חמורה הרבה יותר בדרום אמריקה.
המינים המהגרים, לעומת זאת, שמרו כל אותה עת על מגוון ביולוגי רב, ולא נמצא הבדל משמעותי בקצב שינוי המגוון של יוצאי שתי היבשות שהתאחדו - כלומר הפער בין קצב היצירה של מינים חדשים להכחדתם של מינים קיימים נותר דומה בשני המקרים.
כפי שאפשר לצפות, על אף שקצב הנדידה לתוך שטחי המחיה החדשים היה דומה בשתי אוכלוסיות המהגרים, קצב הגידול במגוון של מינים מהגרים היה גבוה יותר מהשינויים שעברו קרוביהם שנשארו מאחור ולא נדדו. כשמין קיים מהגר לשטחי מחיה חדשים, ונחשף לאתגרים החדשים שהסביבות הלא מוכרות מציגות בפניו, הוא נתון ללחץ חזק של ברירה טבעית. כדי שלא להכחד, המין נאלץ להשתנות ולהתאים את עצמו לסביבות החדשות, וכך מתוך המגוון הגנטי שקיים בו מראש (או נוצר בזמן אמת) נוצרו מינים חדשים. לפי כל הממצאים, מסכמים החוקרים, התרחיש הסביר ביותר הוא שיונקים מהדרום לא נפלו בכושרם להתפתח ולהתפשט. מאז שהחלה הנדידה, מספר מיני היונקים הדרומיים צנח ונפל לעומת הצפון, כך שפשוט נשארו לדרום אמריקה פחות מיני יונקים לשלוח צפונה כנציגיהם בתחרות ההתפשטות.
מה שנשאר להסביר הוא ההכחדה המשמעותית שהתרחשה בדרום בין סוף המיוקן לפלייסטוקן. אחד ההסברים הוא פגיעת מטאוריט שמתוארכת לאותה תקופה. פרט להרס שחולל הפיצוץ עצמו, סביר להניח שהיו לו גם השפעות מרחיקות לכת על האקלים. הסבר אחר, שכותבי המאמר מצדדים בו, קשור לפולשים מהצפון ומייחס את ההכחדה לתחרות שהתפתחה בין אוכלי עשב מהגרים מהצפון למקביליהם המקומיים.
זאת כנראה לא הייתה תחרות פשוטה על המשאבים עצמם, אלא באה לידי ביטוי ביכולת לחמוק מטורפים. שסועי הפרסה וטורפי השליה שהגיעו מהצפון התפתחו אלה לצד אלה, והפרסתנים שביניהם רכשו עם הדורות שיטות הימלטות והגנה. הפרסתנים הדרומיים, לעומת זאת, נתקלו פתאום בטורפים לא מוכרים ולא הצליחו להתמודד איתם. לאוכלי העשב המהגרים מהצפון לא חיכתה הפתעה לא נעימה דומה, כי רוב הטורפים של הדרום נכחדו כנראה עוד קודם.