מחקר חדש הראה שזבובים יכולים לפתח כאב כרוני שנמשך זמן רב אחרי שהפגיעה הראשונית החלימה. הגילוי עשוי לעזור להבין את התופעה הזו בבני אדם

אם כשניסיתם לגרש או להרוג זבוב טורדני רק פצעתם אותו, יתכן שגזרתם עליו חיים של סבל. זאת על פי מחקר שהתפרסם ב-Science Advances והראה, שכמו בני אדם, זבובי תסיסה עלולים ללקות בכאב כרוני.

אנחנו בדרך כלל לא חושבים על זבובים כעל יצורים החשים כאב, וזאת אף שידוע כבר שנים רבות שחסרי חוליות – כולל זבובי תסיסה – מגיבים לגירויים מכאיבים ונמנעים מהם. תגובה זו קרויה נוציספיה (nociception, "חישת נזק"), והיא מתרחשת למשל כשהיד שלנו בורחת "כמו מעצמה" למקום מבטחים לאחר שהונחה בטעות על משטח רותח או חטפה נזק כואב באמת – חתך נייר. אצל יונקים ברור לנו למדי שתגובה זו מלווה גם בתחושה הסובייקטיבית שאנו מכנים כאב: אם הם בני אדם הם פשוט אומרים לנו שכואב להם, ובמקרים אחרים הם מייבבים או מתנהגים באופן אחר שאנו מזהים ככאב. אצל זבובים קשה לדעת אם הם חשים כאב כמונו, אך לפי התגובה שלהם אפשר לומר שהם מראים סוג כלשהו של "כאב", גם אם לחלקנו קשה להודות שאנו חולקים תחושות עם חרקים.

הכאב מחתך נייר או מכוויה הוא כאב חריף ומיידי, ש"מזהיר" את הגוף מפני הסכנות בפגיעה וחולף מעצמו לאחר זמן, בין היתר בזכות חומרים שמופרשים בגוף ובולמים את תגובת הכאב. אולם לעתים הכאב לא נעלם, או מופיע ללא כל הסבר, ונמשך זמן רב – לפעמים למשך כל החיים. זהו כאב כרוני ואפשר לחלקו לשני סוגים: כאב דלקתי, כמו הכאב מדלקת פרקים שגרונית; וכאב נוירופתי, שנובע מנזק עצבי הנגרם למשל מסוכרת, משלבקת חוגרת או מפציעה. כאב נוירופתי מתואר לרוב על ידי הסובלים ממנו ככאב דוקר, יורה או שורף כמו מכת חשמל.

כדי לבדוק אם חרקים יכולים ללקות בכאב כרוני, בדומה לבני אדם, בחרו גרג נילי (Neely) וצוות המחקר שלו מאוניברסיטת סידני באוסטרליה בזבוב התסיסה דרוזופילה (Drosophila melanogaster). החוקרים כרתו את הרגל האמצעית הימנית של הזבובים וכך גרמו להם לזנק עצבי. לאחר שהפציעה החלימה בחנו החוקרים את תגובת הזבובים למשטח חם, בטמפרטורה שלא גורמת לכאב בזבובים שמעולם לא נפצעו. בניגוד אליהם, הזבובים כרותי הרגל ניסו להתחמק ולברוח מהמשטח. זהו אחד המאפיינים של כאב נוירופתי – אַלוֹדינְיה (allodynia), מצב של רגישות יתר שבו גירוי רגיל ולא מזיק גורם לכאב. לא מדובר ברגישות מוגברת של הגדם בשל הכריתה, שכן רגישות היתר נצפתה ברגליים שנותרו שלמות. 

ללא בלמים

נילי ועמיתיו מדדו את התגובות העצביות ואת הגנים המעורבים ביצירת רגישות זו, וגילו שהנזק העצבי הראשוני עורר תגובה שגורמת למותם של תאי עצב שאמורים לבלום את תגובת הכאב. "הזבוב מקבל מגופו אותות 'כאב' שעוברים דרך העצבים התחושתיים לסיב העצבי הגחוני, גרסת הזבובים לחוט השדרה שלנו. בסיב הגחוני הזה יש תאי עצב מעכבים שפועלים כמו 'שער' שמאפשר או חוסם חישת כאב לפי הֶקְשֵׁר", הסביר נילי בהודעה לעיתונות. "לאחר הפציעה, העצב הפגוע זורק את כל המטען שלו בסיב העצבי ומשמיד את כל הבלמים, לנצח. לאחר מכן לשאר החיה אין יותר בלמים ל'כאב' שלה. סף ה'כאב' משתנה ועכשיו יש דריכות-יתר".

רגישות יתר כזו לכאב עשויה לעזור לזבוב כרות הרגל לשרוד מאחר שיגיב מהר יותר בסביבה מסוכנת בטבע, אך לבני אדם היא רק גורמת לסבל. למרבה הצער, כיום אין טיפול טוב לכאב כרוני. משככי כאבים לא מטפלים במקור הכאב, יעילותם מוגבלת במקרה של כאבים נוירופתיים, ומשככי כאבים אופיאטים אף גורמים להתמכרות ולמוות. בארצות הברית מתים בכל שנה עשרות אלפי אנשים ממנת יתר של אופיאטים.

התקווה היא שהבנת מקור הכאב תאפשר פיתוח טיפולים שיתנו מענה לשורש הבעיה ולא יביאו רק להקלה חלקית בתסמינים. למשל, "אובדן הבלמים" גורם לרגישות יתר וכאב נוירופתי לא רק בזבובים אלא גם בעכברים וככל הנראה גם בבני אדם. חידוש תאי העצב המעכבים ריפא את רגישות היתר בעכברים, ונילי מקווה להתחיל בעוד שלוש שנים בטיפול בבני אדם בשיטה דומה. בנוסף, מציאת הדמיון בין מנגנוני יצירת הכאב בזבובים, בעכברים ובבני אדם יאפשר להשתמש בחרקים כחיית מודל למציאת טיפולים נוספים, ואולי להפחית את השימוש בעכברים וביונקים אחרים לשם כך.

 

2 תגובות

  • נועם

    הנאה וכאב ביצורים פשוטים

    אינני חושב שיש לנו דדך לדעת אם יצורים פשוטים חווים תחושה סובייקטיבית של 'סבל', גם אם הם מגיבים לכאב וזוכרים אותו. לפחות לא עד שנבין בשלמות את דפוס הפעילות של המוח. לתגובה הנראית לעין יש תועלת הישרדותית גם בלי משמעות פסיכולוגית. לדעתי הנחה סבירה היא שככל שהמוח והתודעה פשוטים יותר, כך יש פחות משמעות למושגים של חוויה סובייקטיבית כמו הנאה או סבל.

  • אנונימי

    אז חרקים חשים כאב. חשוב לדעת.