מנהגי האבלות של הפקארי

בינואר שעבר מתה נקבת פֶּקָארִי מגוּון (Pecari tajacu), יונק דומה במקצת לחזיר, שחיה עם קבוצתה ביער הגובל בעיר פרסקוט שבהרי אריזונה. דַנְטֶה דה קורט (de Kort), שגר סמוך לשם, הבחין בהתנהגות מעניינת של ארבעת חברי הקבוצה הנותרים: הם חזרו שוב ושוב אל הפגר, נגעו בו ורחרחו אותו. ביום השלישי לאחר מותה של הנקבה התקין דה קורט מצלמה באזור כדי לתעד את התנהגותם של הפקארים. הוא חשב שזה יהיה חומר מצוין לפרויקט שיגיש ליריד המדע בבית הספר היסודי שלו. שכן דנטה דה קורט חגג השנה את יום הולדתו השמיני.

הפוסטר שהציג ביריד המדע תפס את עינה של מריאנה אלטריכטר (Altrichter), חוקרת בקולג' פרסקוט. היא חקרה פקארים במשך שנים, אך מעולם לא נתקלה בהתנהגות כזו. אלטריכטר יצרה קשר עם דנטה ואמו, וקיבלה לידיה מאה סרטונים שהראו את הפקארים עם חברתם המתה. הנתונים שהפיקה מהם פורסמו במאמר מדעי, ודה קורט חתום עליו כמחבר הראשי.

הפקארים חיים בצפון ודרום אמריקה בקבוצות של חמישה עד 25 פרטים. הם יצורים חברותיים מאוד, שאוכלים וישנים יחדיו ונראים לעתים קרובות נוגעים זה בזה ומרחרחים זה את זה, אך זו הפעם הראשונה בה תועדה ההתנהגות שלהם כלפי חבר קבוצה שמת. בכך הם מצטרפים לקבוצה קטנה מאוד של בעלי חיים שמציגים התנהגות "אבל" מיוחדת.

שימפנזים תועדו כשהם נוגעים בפגר שימפנזה שמתה ואף מנענעים אותו וחובטים בו במה שנראה כתסכול. פילים נצפו פעמים רבות כשהם חוזרים שוב ושוב למקום שבו מת אחד מחבריהם, מריחים את הפגר, נוגעים בו ואף מגינים עליו מטורפים. גם דולפינים נוהגים לחזור לפגר של דולפין מקבוצתם, שוחים תחתיו ונוגעים בו. אך רוב בעלי החיים, עד כמה שידוע לנו, לא מגיבים כלל לפגרים של פרטים שהכירו בעודם בחיים.

הצילומים של דה קורט הראו את התגובה המתמשכת של הפקארים לפגר. במשך שלושת הימים הראשונים הם שהו לידו במשך שעות ארוכות, אך מהיום הרביעי ואילך הם החלו לבלות באזור זה פחות ופחות. לעתים הם פשוט עמדו לצד הנקבה המתה, ובמקרים אחרים הם רחרחו אותה, נגעו בה, נשכו אותה וגם דחפו אותה כשהם תוחבים את חוטמם מתחתיה, כאילו ניסו להרימה. הפקארים גם נראו כאשר הם ישנים צמודים אליה.

ברוב המקרים היו אלו שני פקארים או פקארי יחיד שבאו לשהות ליד הפגר, ולא שלושה או ארבעה. החוקרים אומרים שייתכן מאוד שהיו אלו אותם שני פרטים שחזרו אל הנקבה המתה שוב ושוב. "זה היה מדהים למדי, כי זו לא הייתה רק תגובה מיידית ואז הם המשיכו בחייהם – זה נמשך עשרה ימים" אלטריכטר לנשיונל ג'אוגרפיק.

אינסטינקטים אנושיים

בתום עשרת הימים הגיעה לאזור להקה של קוֹיוֹטִים – זאבי ערבות. הם נמשכו אל ריחו של הפגר, אך הפקארים רדפו אחריהם וגירשו אותם שוב ושוב, מונעים מהם להגיע אליו. "זה מאוד הפתיע אותי שהם עמדו כך מול הקויוטים" אמרה אלטריכטר.

לבסוף, בשעות הלילה, הצליחו הקויוטים להגיע אל מחוז חפצם ובצילומים אפשר לראות אותם אוכלים את הפגר כמעט עד תומו. הפקארים לא חזרו למקום לאחר מכן.

אין לנו אפשרות לדעת מה חשבו הפקארים ואיך הרגישו, ומה גרם להם לחזור ולבקר את חברתם המתה. לכן גם איננו יודעים אם התנהגות כמו זו שנצפתה באריזונה היא דוגמה ל"אבלות", או מה היא אומרת על תפיסת המוות (והחיים) של הפקארים. כל מה שאפשר להגיד בוודאות הוא שבשונה מבעלי חיים רבים אחרים, ובדומה לנו, הפקארים אינם פשוט עוזבים חבר מקבוצתם שמת אלא ממשיכים להעניק לו את זמנם ותשומת לבם.

"רוב האנשים חושבים שהם סתם חיות" סיכם דה קורט "אבל הם בעצם חכמים למדי, ויש להם גם כמה אינסטינקטים אנושיים".