נקבות של הנמייה המפוספסת מובילות את הקבוצה שלהן לעימות עם קבוצות אחרות בכוונה תחילה, כדי שיוכלו להזדווג עם הזכרים משם ולהגדיל את המגוון הגנטי של הצאצאים

כששתי קבוצות של נמיות מפוספסות נפגשות, התוצאה אף פעם לא נעימה. ברגע שאחד מחברי הקבוצה מבחין בנמייה מהקבוצה השנייה, הוא משמיע קריאה שמזניקה למקום במהירות את חבריו. שתי הקבוצות מסתדרות זו מול זו, והקרב מתחיל. תוך זמן קצר השורות המסודרות נפרצות, והנמיות רודפות זו אחרי זו, שורטות ונושכות כל נמייה מהקבוצה הזרה שהן רואות. נמיות שהופרדו מחבריהן עשויות למצוא את עצמן מוקפות באויבים, וההתקפות עלולות לגרום לפציעה חמורה ואף למוות.

לפי מחקר חדש, יש גם מי שמרוויח מהקרבות האלו. חוקרים מארצות הברית ניתחו נתונים שנאספו במשך 16 שנים על קבוצות של נמיות מפוספסות מצויות (Mungos mungo) באוגנדה, והראו שבמקרים רבים הנקבות הן אלו שמובילות את הקבוצה לקרב, ובמהלכו הן מזדווגות עם זכרים מהקבוצה היריבה. 

קבוצות של נמיות מפוספסות נוטות להיות סגורות מאוד, כשגם הזכרים וגם הנקבות לרוב נשארים בקבוצה שבה נולדו. "כמעט אף אחד לא עוזב, ולכן רמת הקירבה בתוך הקבוצה עולה עם הזמן", אמר מייקל קאנט (Cant), אחד החוקרים שהובילו את המחקר, בראיון לאתר New Scientist. בסופו של דבר, כל הזכרים הזמינים לנקבות בתוך הקבוצה יהיו קרובי משפחה שלהן, אחים או לכל היותר בני דודים, והזדווגות איתם עלולה להוביל להצטברות של מוטציות מזיקות. נקבות שיצליחו "לגנוב" הזדווגות עם זכר מקבוצה אחרת, אם כך, יעניקו יתרון לצאצאיהן.

הנתונים הראו שנקבות אכן מזדווגות עם זכרים מקבוצות אחרות, וזה קורה לעתים קרובות למדי: כ-18 אחוזים מהגורים בקבוצות שנבחנו היו שייכים לאבות ואימהות מקבוצות שונות. צילומי וידאו גם הראו בבירור שהנקבות מנצלות את מהומת הקרב כדי להזדווג בזריזות עם זכרים מהקבוצה היריבה, בזמן שהפרטים האחרים נלחמים. ואמנם, בקבוצות שנכנסו למאבקים בין קבוצתיים לעתים קרובות יותר, לנקבות היו יותר גורים מזכרים מחוץ לקבוצה, וגם ההצלחה הרבייתית שלהן הייתה גבוהה יותר, כלומר היו להן יותר גורים שהגיעו לבגרות. 

נמיה מפוספסת עם גוריה על תל של טרמיטים במזרח אפריקה | צילום: Danita Delimont, Shutterstock
מגוון גנטי בזכות הלחימה. נמיה מפוספסת עם גוריה על תל של טרמיטים במזרח אפריקה | צילום: Danita Delimont, Shutterstock

זכרים בעקבות נקבות

נראה, אם כך, שעבור הנקבות יש יתרון לקרבות: הם מספקים הזדמנויות למצוא פרטנר להזדווגות, טוב יותר מההיצע בקבוצה שלהן. אך האם הם אכן מובילות את קבוצתן לעימות, או רק מנצלות עימותים שנוצרים ממילא?

כדי לבדוק זאת, החוקרים בדקו מה הסיכוי של קבוצות להיפגש זו עם זו, ולהתחיל להילחם, בתנאים שונים. הם גילו שרבים מהקרבות, יותר ממה שהיה צפוי, מתחילים בזמן שהנקבות נמצאות בתקופת הייחום. במין זה כל הנקבות בקבוצה מתייחמות יחדיו, ובתקופת הייחום הזכרים הולכים אחריהן לכל מקום כדי לשמור עליהן ולנסות למנוע מזכרים אחרים באותה קבוצה להזדווג איתן. בזמן זה הנקבות, יותר מהזכרים, מחליטות לאן הקבוצה תלך, שכן הזכרים נצמדים אליהן והולכים בעקבותיהן. החוקרים מצאו שבמקרים לא מעטים הנקבות המיוחמות הובילו את הקבוצה עמוק לתוך הטריטוריה של קבוצה אחרת, שם יש סיכוי טוב שהם יפגשו ביריבים. 

ממצא נוסף היה קשור לגיל הקבוצה, כלומר לפני כמה שנים היא נוצרה. במקרים הנדירים שנמיות עוזבות את הקבוצה שבה נולדו ומקימות קבוצה חדשה, הזכרים והנקבות בקבוצה זו לאו דווקא קשורים זה לזה בקשרי משפחה. אך בדורות הבאים, היות שהרוב המוחלט של הגורים נשאר בקבוצה ומתרבים זה עם זה, מתקבלת קבוצה שכל חבריה קרובים גנטית אחד לשני. כך, ככל שקבוצה ותיקה יותר, הסיכון לרבייה בתוך המשפחה גדל – ואיתו הדחף של הנקבות למצוא בן זוג מתאים יותר. 

החוקרים מצאו מתאם בין גיל הקבוצה והתדירות של השתתפותה בעימותים בין קבוצתיים. "הסיכוי למעורבות בקרבות אלו עולה ככל שגיל הקבוצה עולה, ורמת הרבייה בין בני משפחה בקבוצה עולה", אמר קאנט. הממצא הזה מחזק את ההשערה שהנקבות הן שהובילו לקרבות, כדי שיוכלו להזדווג במהלכן עם הזכרים הזרים.

קבוצת נמיות מפוספסות | צילום: Rocchas, Shutterstock
ככל שהקבוצה ותיקה יותר, כך עולה הסיכון למין במשפחה, הפחית את סיכויי ההישרדות של הצאצאים. קבוצת נמיות מפוספסות | צילום: Rocchas, Shutterstock

מודל נצלני

לטענת החוקרים, התנהגות זו של הנקבות מעודדת את התוקפנות ואת הקרבות התכופים בין הקבוצות, קרבות שבהם נפגעים בעיקר זכרים. הם מצאו שכעשרה אחוזים מתמותת הבוגרים בשל גורם ידוע התרחשו בקרבות כאלו, אחוז גבוה בהשוואה לבעלי חיים ממינים קרובים, ודומה לזה שנראה אצל אריות ושימפנזים, הידועים בתוקפנותם. "הנקבות של הנמיות המפוספסות מתחילות קרבות בין הקבוצות כדי להשיג הטבות גנטיות, דרך הזדווגות עם זרים, בעוד הזכרים בקבוצה – והקבוצה כולה – משלמים את המחיר", אמר קאנט

"הממצאים לא מתאימים למודל של מנהיגות הרואית, שבה המנהיגים הם המשתתפים העיקריים בקרבות ונושאים את המחיר הכבד ביותר", כתבו החוקרים במאמר, "אלא דווקא למודל נצלני, שבו מי שמובילים לעימות חושפים אחרים לסכנות, בעוד שהם עצמם תורמים מעט מאוד ללחימה". זו אינה הפעם הראשונה שחוקרים מצביעים על מודל נצלני של יציאה לקרבות – אך לרוב מדובר במחקרים שבוחנים את ההתנהגות של חברות אדם. המחקר החדש מראה שדפוס זה עשוי להתקיים לא רק אצלנו. "אלימות קולקטיבית מאורגנת משותפת לבעלי חיים רבים, מעבר לאדם ולמינים שאנשים בדרך כלל חושבים עליהם, כמו שימפנזים", סיכם קאנט. 

סרטון של אוניברסיטת קיימברידג' על המחקר: 

 

0 תגובות