מי כתב את ההוראה? כולם

בערך בתחילת המאה השישית לפני הספירה, לא הרבה לפני חורבן ממלכת יהודה בידי נבוכדנצר השני וגלות בבל, ישב חייל במצודת ערד וכתב הוראות לאפסנאי בשם אלישיב. ההוראות האלה, וכתובות נוספות בדיו על חרס, השתמרו במצודה עד שנות ה-60 של המאה הקודמת, אז גילה אותן הארכיאולוג יוחנן אהרוני.

מחקר חדש של חוקרים מאוניברסיטת תל אביב ניתח את הכתובות בשיטות חדשות והראה שהיו להן שישה כותבים לפחות, בדרגות שונות של ההיררכיה הצבאית. הממצא מעיד שידיעת קרוא וכתוב הייתה נפוצה למדי בשכבות רבות של האוכלוסייה בתקופת בית ראשון, ושופך אור על הנסיבות שבהן החלה כתיבת התנ"ך.

שלושת הדוקטורנטים שהובילו את המחקר - שירה פייגנבאום-גולובין, אריה שאוס וברק סובר – אינם ארכיאולוגים אלא תלמידי המחלקה למתימטיקה יישומית באוניברסיטת תל-אביב. בחיפושיו אחר בעיה שאפשר לפתור בדרכים מתמטיות הגיע שאוס אל פרופ' ישראל פינקלשטיין מהמחלקה לארכיאולוגיה. בהתייעצות עם פרופ' אלי פיסצקי, מהמחלקה לפיזיקה, נבחרו הכתובות ממצודת ערד. פייגנבאום-גולובין אמרה לאתר מכון דוידסון כי אף שלא היה לה רקע בארכיאולוגיה, הכתובות העתיקות משכו אותה מייד. גם אלפי שנים לאחר שנכתבו, קריאה בהן מעבירה היטב את הלך הרוח במצודה, את חיי היום-יום שנעים בין מכתבים מהמלך בירושלים המזהירים מפני מלחמה עם אדום, להוראות המפרטות כמה קמח ואיזה סוג של יין יש לנפק ליחידות השונות. המשימה של המתימטיקאים לא נגעה למשמעות הטקסטים, אלא לשאלה כמה אנשים כתבו אותם.

כדי לענות על כך, החוקרים פיתחו שיטות מתוחכמות לעיבוד תמונה, שאיפשרו להם להוציא את כל הפרטים האפשריים משברי החרס בני ה-2,600 שנה. לאחר מכן, הגיע שלב הניתוח הגרפולוגי – זיהוי מאפיינים בכתב השונים מאדם לאדם. לצורך כך, החוקרים בנו מאגר נתונים של כתבי יד מודרניים, והשתמשו באלגוריתמים קיימים ובאלגוריתמים חדשים שפיתחו כדי להשוות ביניהם. הם שיכללו את השיטה עד שיכלו להשוות בין שני כתבי יד ולקבוע בוודאות של 98% אם אותו אדם כתב את שניהם. רק אז החלו לבחון את הכתובות העתיקות.

במחקר, שהתפרסם בביטאון החברה האמריקאית למדעים (PNAS), בחנו החוקרים 16 שברי חרס, שעל שניים מהם היו כתובות משני הצדדים – כלומר 18 כתובות בסך הכל. הניתוח הגרפולוגי הראה כי לפחות ארבעה כותבים שונים כתבו אותן. כשהחוקרים התייחסו גם לטקסט עצמו, ולא רק למאפיינים הגרפולוגיים שלו, הם מצאו שבעוד רוב הכתובות נשלחו אל המצודה מהערים בסביבה – באר שבע וירושלים – שתיים מהן, המפרטות רשימת מלאי של חפצים במצודה, נכתבו ככל הנראה במקום עצמו. היות שלפי האלגוריתם שני אנשים שונים כתבו אותן, וסביר שהם לא היו אותם אנשים ששלחו מכתבים למצודה, מספר הכותבים של כתובות מצודת ערד עלה לשישה.

אוסטרקונים ממצודת ערד, בערך משנת 600 לפנה"ס | צילום: מיכאל קורדונסקי
הצילומים באדיבות אוניברסיטת ת"א ורשות העתיקות

תשתית חינוכית
בין הכותבים והמכותבים היו מפקד המצודה מלכיהו, אלישיב האפסנאי, וגם אדם שהיה נמוך בדרגתו מאלישיב, שכן הוא פנה אליו בכתב בתואר "אדוני". החוקרים משערים שאת הכתובות אכן כתבו האנשים החתומים עליהן, ולא סופרים שזה היה עיסוקם – שכן לא סביר שהיו סופרים שליוו כל נושא משרה, ממפקד המצודה ועד לאדם שדרגתו נמוכה מאפסנאי. בנוסף, בכתובות עצמן יש התייחסות לכתיבה, למשל הוראות מסוג "כתוב [את] שם היום..." או "כתוב לפניך...".

מכך הסיקו החוקרים כי בניגוד לתקופות רבות אחרות, חלקן מאוחרות יותר בהיסטוריה, ידיעת קרוא וכתוב בסוף תקופת בית ראשון לא הוגבלה לקבוצה קטנה של יודעי ח"ן, אלא הייתה נפוצה אצל בני מעמדות שונים. כתובות דומות שנמצאו במוצבים צבאיים בחורבת עוזה ובתל מלחתה הסמוכות לערד תומכות במסקנה הזו. נראה שהמנגנון הצבאי של ממלכת יהודה בשנים הללו התבסס על הוראות כתובות, אפילו במקומות המרוחקים מהמרכז הפוליטי והתרבותי בירושלים. מכאן אפשר גם ללמוד על תשתית חינוכית מרשימה שהייתה קיימת בממלכה.

בשנת 586 לפני הספירה, כשממלכת יהודה נפלה וחלק ניכר מהאוכלוסייה, ובמיוחד האליטה המדינית והדתית, הוגלה לבבל, התשתית החינוכית קרסה גם היא. מהתקופה הבבלית, הפרסית, ועד התקופה ההלניסטית המוקדמת אין לנו כמעט שום עדות לכתב עברי באזור שבו שכנה בעבר ממלכת יהודה.

הממצאים שופכים אור חדש על התקופה שבה נכתבו כנראה חלקים מהתנ"ך, ובמיוחד ספר דברים וחלקים נרחבים מספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים – הבסיס לאידיאולוגיה ולתאולוגיה של ממלכת יהודה.

אפשר כמובן לדמיין מצב שבו קבוצה נבחרת של מלומדים כותבת את הספרים האלה בחברה שבה רק מעטים מאוד יודעים לקרוא ולכתוב, ותוכנם מועבר בעל פה לפשוטי העם. עם זאת, חברה שידיעת קרוא וכתוב נפוצה בה מספקת קרקע הרבה יותר פורייה ליצירה מונמנטלית כזו. התפוצה הרחבה של האוריינות עשויה להסביר מדוע הספרים נכתבו דווקא שם ודווקא בתקופה הזו.

המחקר החדש מראה שגם בחינה של כתובות יומיומיות, כמו אלה שנמצאות במוצב צבאי, יכולות ללמד אותנו על החברה בכללותה – ובמקרה זה גם על התנאים שהובילו ליצירה הגדולה של החברה הזו – חלקים נכבדים מספרי התנ"ך.