מחקר ישראלי-צרפתי מעלה שאנטארקטיקה כפי שהיא מוכרת כיום התעצבה בשלב הרבה יותר מאוחר מכפי שסברו עד כה
בנייתה של יבשת אנטארקטיקה כפי שאנו מכירים אותה כיום הסתיימה בשלב מאוחר הרבה יותר בהיסטוריה הגיאולוגית של כדור הארץ מכפי שסברו עד כה. כך עולה ממחקר שהתפרסם בכתב העת Nature communications שהוביל רועי גרנות מאוניברסיטת בן גוריון בנגב בשיתוף עם ז'רום דיאמנט מהמכון הגיאופיזי של פריז. מנתוני המחקר עולה כי התנועה לאורך מערכת הבקע המערב אנטארקטי, שהוא אחד מהבקעים הטקטוניים הארוכים בעולם, שמחלק את אנטארקטיקה לשני לוחות יבשתיים נפרדים, המשיכה להתקיים מיליוני שנים מאוחר יותר מכפי ששיערו.
בקע טקטוני הוא אזור שבו קרום כדור הארץ נמתח לשני כיוונים מנוגדים עד שהוא מתבקע. התופעה מובילה לרוב ליצירה של שקע צר וארוך שנקרא עמק ביקוע. בקעת הירדן היא דוגמה לבקע טקטוני כזה, שבו הלוח הטקטוני שעליו ישבו בעבר יחד ארץ ישראל ועבר הירדן נבקע לשני לוחות נפרדים שהחלו להתרחק זה מזה. כאשר עמק ביקוע נהיה רחב מספיק הוא עשוי להוביל להיווצרות של אוקיינוס חדש ואף ליצירת לוח אוקייני על גבי הקרקעית שלו.
יבשת אנטארקטיקה העכשווית החלה את דרכה לפני כ-180 מיליון שנה, כשהעל-יבשת גונדוואנה, שכיסתה כמחצית מכלל השטח היבשתי של כדור הארץ באותה תקופה, החלה להתפרק לכמה מהיבשות המוכרות כיום. התפרקות העל-יבשת התרחשה בסדרה של בקעים טקטוניים שפיצלו אותה, הרחיקו את חלקיה זה מזה ויצרו ביניהם אוקיינוסים חדשים.
לצד הבקעים הנרחבים יותר שהפרידו בין היבשות נוצרו גם בקעים קטנים יותר שלא הבשילו לכדי פיצול יבשתי של ממש. אחד מהם הוא מערכת הבקע המערב אנטארקטי. לבקע הזה הייתה השפעה גדולה על יבשת אנטארקטיקה, והוא אחראי בין השאר להתרוממות רכס ההרים הטרנס-אנטארקטיים, שמתנשאים לגובה של יותר מ-4.5 קילומטרים ולהתפתחות של אחד האזורים הגעשיים הנרחבים ביותר בעולם, הפעיל גם כיום.
התנועה הטקטונית פסקה רק לפני 11 מיליון שנה, לא 26 מיליון. מפת סלעי היסוד של אנטארקטיקה | מקור: NASA
תנועות טקטוניות צעירות
עד כה סברו הגיאולוגים שהתנועה לאורך הבקע פסקה בבת אחת לפני 26 מיליוני שנים, ויבשת אנטארקטיקה התאחדה ליישות טקטונית אחת. אולם במסגרת המחקר, שכלל שתי הפלגות בשוברת הקרח "אצטרולב" שבמהלכן נאספו נתונים מגנטיים על קרקעית האוקיינוס, התגלו רמזים לתנועות טקטוניות צעירות בהרבה, שפסקו לפני 11 מיליון שנה בלבד.
בתהליך ההיווצרות של סלעים מסוימים, למשל הבזלת שממנה מורכב הקרום האוקייני, גבישים של מינרלי ברזל המצויים בהם מסתדרים לפי כיוון השדה המגנטי של כדור הארץ במקום ההוא באותה עת. תנועת הלוחות מזיזה את הסלעים ממקומם, אך אינה משפיעה על כיוון המינרלים המגנטיים בתוכם. כך הסטייה בין השדה המגנטי שעליו הם מצביעים לבין כיוון השדה המגנטי הנוכחי של כדור הארץ יכולה להעיד על המקום והזמן שבהם הם נוצרו.
אנטארקטיקה, שמצאה את מקומה הסופי, נכון לעכשיו, על הקוטב הדרומי, ישבה במקור במרכזה של גונדוואנה, היבשת הדרומית הקדומה. רבים מהבקעים ברחבי העולם, שפיצלו את העל-יבשת, גובלים באנטארקטיקה. כך היא משמשת חוליה מקשרת חשובה בין הלוחות של האוקיינוס השקט, האוקיינוס ההודי והאוקיינוס האטלנטי. הבנה טובה יותר של התנועה לאורך הבקע המערב-אנטארקטי תסייע לנו להבין איך התפתחו הגבולות בין הלוחות הטקטוניים המרכזיים בכדור הארץ, ולנבא בדיוק רב יותר איך ימשיכו לנוע בעתיד.
