שנה אחרי שהוצג הרעיון של חלליות מפרש-לייזר זעירות שיוכלו להגיע במהירות למערכות שמש אחרות, נמצאה דרך להאט אותן בסוף המסע. הבעיה: רק נכדי נכדינו יראו את התוצאות

עד לא מזמן הרעיון של טיסה למערכות שמש אחרות נשמע מופרך לגמרי. אפילו בטכנולוגיות היעילות ביותר שברשותנו יידרשו 80-70 אלף שנות טיסה כדי להגיע לאלפא קנטאורי, מערכת השמש הקרובה אלינו ביותר. אך בשנה שעברה הועלתה גישה שנראית אפשרית: שיגור חלליות זעירות בעלות מפרשים גדולים, שיקבלו דחיפה בעזרת קרני לייזר. חלליות כאלה יוכלו להגיע ל-20 אחוז ממהירות האור ולגמוא את המרחק למערכת קנטאורי תוך 20 שנה בלבד.

הבעיה ברעיון הזה היא שאין דרך להאט חלליות כאלה, ובמהירות אדירה כזאת הן יחצו תוך שעות אחדות את המערכת כולה, המורכבת משלוש שמשות. כעת מציעים מדענים גרמנים שיטה להאט את החלליות כך שיוכלו להישאר במערכת קנטאורי, בעזרת ניצול יעיל של אור הכוכבים של המערכת והכבידה שלהם, לצד שימוש בטכנולוגיה מתוחכמת.

את מיזם החלליות הזעירות הציגו בשנה שעברה איל ההון הרוסי יורי מילנר והפיזיקאי הבריטי הנודע סטיבן הוקינג. מדובר בחלליות בגודל של בול דואר, בעלות מפרש בשטח של כמה מטרים רבועים. התוכנית היא לשגר אותן בטיל למסלול סביב כדור הארץ, שם ייפתחו המפרשים. לאחר מכן מדענים על כדור הארץ יכוונו לכל מפרש קרן לייזר רבת עוצמה, שתגרום לחללית להאיץ למהירות אדירה בתוך דקות מעטות, ותכוון אותה ליעדה. המיזם עורר עניין מוגבר כמה חודשים לאחר הצגתו, עם הגילוי של כוכב לכת שעשוי להיות דמוי ארץ סביב פרוקסימה קנטאורי, הקטנה משלוש השמשות במערכת. 

המהירות העצומה שתאפשר לחלליות להשלים את המסע בפרק זמן סביר היא גם החיסרון שלהן. האטמוספירה של כדור הארץ יוצרת התנגדות, שמאטה כל חפץ שנע בתוכה. מכיוון שבחלל אין אוויר, אין חיכוך ואין התנגדות, צריך להשקיע אנרגיה כדי להאט. בהיעדר רקטות בלימה או דלק, אין אפשרות מעשית לבלום את החלליות והן פשוט ישייטו במהירות עצומה דרך המערכת, עם אפשרויות מוגבלות מאוד לצלם ולתעד אותה.

הפיזיקאי רנה הלר (Heller) ואיש המחשבים מיכאל היפקה (Hipke) מציעים כעת לצייד כל חללית במפרש גדול במיוחד: ריבוע שאורך צלעותיו 316 מטר. לפי החישובים שפרסמו בכתב עת לאסטרופיזיקה, מפרש בגודל כזה יאפשר להיעזר באור של אלפא-קנטאורי כדי להאט את החללית עד למהירות שבה הכבידה של המערכת תוכל ללכוד את החלליות. שינויי צבע במפרש יאפשרו לו לשנות את מידת האור שהוא מחזיר וכך לשלוט בקצב ההאטה ובכיוון הטיסה. למפרש הגדול יש יתרון נוסף: במקום לייזרים אדירים, שעדיין אינם קיימים, אפשר להאיץ את החלליות באמצעות אור השמש עצמו.

אבל לשיטה החדשה יש גם חיסרון בולט מאוד: חללית במשקל של 100 גרם, עם מפרש בשטח של 14 מגרשי כדורגל, תעשה את הדרך למערכת קנטאורי ב-95 שנה במקום 20, ולאחר האטה משמעותית בתוך המערכת יידרשו לה עוד 46 שנה כדי להתקרב לכוכב הלכת המסקרן של פרוקסימה קנטאורי. "במקום משימה שתושלם בדור אחד, רק נכדי הנכדים של המשגרים יקבלו את התוצאות", אומר הלר. "לכן זו אולי טכנולוגיה מתאימה יותר למשימת המשך, אחרי הדור הראשון של החלליות האלה".

4 תגובות

  • אני

    ומחרתיים תתגלה עוד בעיה שתאט את החללית ב100 שנים נוספות.

    בקיצור: לא ריאלי.

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    השאלה האמיתית

    כרגע שאלת המהירות פחות קריטית - 100 שנים פחות או יותר זה כמובן עניין קריטי בהשוואה למשך חיים של אדם, אבל זניח בהשוואה ל-70 אלף שנה שמסע כזה דורש כיום. בכל מקרה, הדבר החשוב הוא לפתח כרגע את הטכנולוגיה הראשונית שעדיין אינה קיימת, אך הנמצאת בהישג יד: חלליות בגודל של טלפון חכם, מפרשי חלל של מאות מטרים רבועים ולייזרים אדירים להאצה. אם הטכנולוגיות האלה יקרמו עוד וגידים, כל חקר החלל ישתנה כליל, לא רק טיסות למערכות שמש רחוקות. במהירות הזו, החלליות יוכלו להגיע לירח בכמה שניות, ולמאדים בתוך דקות אחדות.

  • ירושלים

    במהירות של 4% ממהירות האור

    במהירות של 4% ממהירות האור חללית תגיע באופן תאורטי לירח בערך ב 30 שניות אבל לא לקחת בחשבון את ההאצה וההאטה כך שרק קטע מאוד קטן ממסלול הטיסה יהיה במהירות הזאת לא נראה מעשי במרחקים כל כך קטנים

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    מהירות

    ברור שלא מדובר על טיסה מעשית לירח ב-30 שניות. הנתון הזה רק נועד להמחיש את פערי המהירות בין החלליות האלה לחלליות שיש לנו כיום. עם זאת, ברור שבטכנולוגיה החדישה שמוצעת כאן, גם טיסה קצרה לירח אכן תהיה קצרה לאין ערוך מאשר בטכנולוגיות הקיימות.