האוכלוסייה של ציפורי הדבשן הזהוב קטנה, ועמה נעלם אט אט גם השיר האופייני להם, שכל דור לומד מהדור הקודם, מה שמגדיל את סכנת ההכחדה של המין

לזכרים של ציפורי הדבשן הזהוב (Anthochaera phrygia), כמו לזכרים של ציפורי שיר רבות אחרות, יש שיר אופייני שבעזרתו הם מושכים נקבות ומגרשים זכרים יריבים מהטריטוריה שלהם. לפחות היה להם שיר כזה. זכרי הציפורים לא נולדים עם השיר במוחם, אלא צריכים ללמוד אותו מהזכרים הבוגרים. במקרה של הדבשנים, הזכרים מפסיקים לשיר לאחר שהם מוצאים בת זוג, לכן הזכרים הצעירים בדרך כלל לא שומעים את אביהם שר, וצריכים להסתמך על שיריהם של זכרים אחרים בקבוצה. כאשר יש בסביבה  דבשנים רבים נוספים, זאת לא בעיה. אבל כאשר האוכלוסייה קטנה והולכת, צעירים לא מעטים מוצאים את עצמם ללא מורים ללמוד מהם. 

במחקר חדש מראים חוקרים מאוסטרליה כיצד ציפורים אלו מאבדות את השיר שלהן, ושהוא הופך ליותר ויותר פשוט עם הזמן, ובמקומות מסוימים משתנה ומתקצר באופן משמעותי. חלק מהזכרים אינם לומדים את השיר האופייני למין שלהם כלל, אלא מחקים שירים של ציפורים אחרות – דבר שמקשה עליהם למצוא בת זוג.  

גרסאות שונות ומקוטעות

הדבשנים הזהובים הם ציפורי שיר קטנות שחיות במזרח אוסטרליה, וניזונים בעיקר מצוף, בדומה לצופיות אצלנו. בעבר הן נדדו בלהקות גדולות, ונראו לעתים קרובות בפרוורים של מלבורן וסידני. הקינון העיקרי שלהם הוא ביערות, ובעשרות השנים האחרונות רבים מהיערות האלו נכרתו. כתוצאה מכך אוכלוסיית הדבשנים קרסה, וכעת נותרו בטבע כשלוש מאות פרטים בלבד. הירידה החדה במספר הפרטים הובילה לכך שהזכרים הצעירים, שבעבר היו מוקפים מכל עבר בבני מינם, גדלים לא פעם כאשר אין אף דבשן זכר באזור לבד מאביהם ומאחיהם. לעתים הזכר הקרוב ביותר שאינו ממשפחתם נמצא במרחק עשרות קילומטרים.

כדי לבדוק אם השינוי השפיע על שירת הדבשנים, החוקרים הקליטו את שירתם של 146 זכרים בשני אזורי המחיה העיקריים של המין, והשוו אותם להקלטות שנעשות לפני עשרות שנים. הדבר הראשון שגילו היה הבדל בין שני האזורים. רוב הדבשנים נמצאים ב"הרים הכחולים" ממערב לסידני, והשיר שלהם נשמע כך:

המיעוט שנמצא באזור המחיה השני, כ-400 קילומטר צפונה משם, שר שיר אחר, איטי יותר:

בנוסף, עשרים מהזכרים שחיו בהרים הכחולים שרו גרסה מקוטעת של השיר, קצרה יותר מזו של הזכרים האחרים סביבם. 18 זכרים, משני אזורי המחיה, שרו שירים שהיו של מינים אחרים של ציפורים. חמישה שרו שירים של מין קרוב, דבשן קטן או אנתוכרה קטנה (Anthochaera chrysoptera). זו הקלטה של אחד מהם:

אחרים שרו שירים של עורבני הפעמון או של תוכים, למשל הרוסלה המזרחית. בכתבה באתר The Conversation הדגישו החוקרים שמקרים אחדים של ציפורים ש"מתבלבלות" ולומדות בטעות שיר של מין אחר אמנם דווחו בעבר, "אבל למצוא ש-12 אחוזים מהזכרים שרים רק שירים של מינים אחרים, זה חסר תקדים באוכלוסיות בטבע". החוקרים משערים שהזכרים האלו למדו את השירים של המינים הנפוצים יותר בסביבתם, פשוט משום שלא היו מספיק זכרים של דבשן זהוב באזור שילמדו אותם את השיר ה"נכון", של המין שלהם. 

עם הירידה במספר הפרטים באוכלוסייה, נעלם גם השיר, מה שעלול להאיץ את הכחדת הציפורים | איור: יונת אשחר
עם הירידה במספר הפרטים באוכלוסייה, נעלם גם השיר, מה שעלול להאיץ את הכחדת הציפורים | איור: יונת אשחר

השיר הלא נכון

לבלבול הזה בין השירים יש השלכות משמעותיות על הרבייה של הזכרים. מתוך 18 הזכרים ששרו שירים של מינים אחרים, רק חמישה מצאו בת זוג והקימו איתה קן, בעוד שלזכר ששר את השיר האופייני למין היה סיכוי גדול הרבה יותר להתרבות. גם הזכרים ששרו את הגרסה הקצרה, המקוטעת, של השיר שלהם התקשו יותר למצוא בנות זוג. נראה שהנקבות נמשכו יותר לזכרים שדבקו בשיר של המין שלהם, ושרו אותו במלואו. חלק מהזכרים, אמר רוס קרייטס (Crates), שהוביל את המחקר, בראיון לניו-יורק טיימס, "בילו את כל היום בשירה, מחפשים אחר בת זוג".

הממצאים מדאיגים, משום שהם מראים כיצד אובדן של השיר, בשל התמעטות הפרטים באוכלוסייה, יכול להוביל לירידה ברבייה, שתוביל לאוכלוסייה קטנה עוד יותר, וכך לעוד זכרים שלא ילמדו את השיר, במחזוריות  שתצמצם את האוכלוסייה עוד ועוד, עד להכחדה של המין. כחלק מהניסיון להציל את הדבשן הזהוב מגורל כזה, ארגוני שמירת טבע מגדלים בשבי גוזלי דבשן במטרה לשחרר אותם אחר כך לטבע. אלא שזכרים שגדלים בשבי, עם חשיפה מצומצמת מאוד לזכרים בוגרים, מפתחים שירים שונים, פשוטים וקצרים יותר מאלו של הזכרים בטבע. כך הם נשמעים:

 

אם הנקבות לא יימשכו לזכרים האלו והם לא יתרבו, הדבר יוריד לטמיון את מאמצי השימור. "לאור זאת, אנחנו מלמדים את הצעירים שגדלו בשבי לשיר בצורה נכונה, בעזרת הקלטות של שירים מלאים מזכרים שחיים בהרים הכחולים", כתבו החוקרים. 

סרטון של Wildlife Messengers על המחקר (באנגלית): 

 

אובדן תרבותי

החוקרים בחנו גם כיצד השתנו השירים של הדבשנים הזהובים לאורך זמן, בעזרת הקלטות שנעשו בשנות השמונים. כשהשוו את ההקלטות האלו לשירים שהם עצמם הקליטו, בשנים 2015-2019, מצאו החוקרים שמידת המורכבות של השיר – שנבחנת במדדים כמו אורך, מספר ה"הברות" ומספר השינויים בגובה הקול – הלכה ודעכה לאורך השנים. בנוסף, השיר הקטוע ששרו חלק מהזכרים בהרים הכחולים הוא, ככל הנראה, תופעה חדשה של השנים האחרונות, שלא הייתה קיימת בעבר. החוקרים מניחים שהדבר נובע, שוב, מהתמעטות הזכרים שיכולים ללמד את הצעירים. כתוצאה מכך, טעות שמבצע זכר אחד עלולה לעבור לאחרים, שמחקים רק אותו משום שהוא הזכר היחיד בסביבה. 

כך מאבדים הדבשנים את הנכסים התרבותיים שלהם, השירים שעוברים מדור לדור. זה אינו המחקר הראשון שמראה כי התמעטות האוכלוסייה גורמת לאובדן תרבותי. שימפנזים, למשל, מאבדים מנהגים ומסורות שהתפתחו בקבוצות מסוימות. במקרים רבים, המנהגים האלו עזרו להם לשרוד להתרבות – ממש כפי שהשירים של הדבשנים חשובים למציאת בנות זוג. אובדן השירים, אם כך, לא רק מעיד על הסכנה הנשקפת לבעלי החיים, אלא עלול גם להגביר אותה ולהאיץ את קצב ההכחדה. 

החוקרים, אמר לניו-יורק טיימס האקולוג דיויד ווטסון (Watson), שלא היה מעורב במחקר, "תיארו בכמה דפים קצרים איך נשמעת הכחדה של מין: לא בתרועה, אלא ביבבה איטית, מתמשכת". 

 

תגובה אחת

  • אזרח מהשורה

    הפיתרון המיתבקש

    הפיתרון המיסתמן: השמעת הקלטת השיר הנכון באזורי המחיה ,על ידי מערכות קול .