כבר שנים ידוע שהגחליליות מאירות כדי למשוך אליהן בני זוג. מחקר חדש מגלה שלהבהובים שלהן יש כנראה גם מטרות הישרדותיות

הגחליליות הן משפחה של חיפושיות שהתפרסמו ביכולתן להאיר ולהבהב באמצעות איבר בבטנן. אך מדוע הן מאירות בכלל? מינים רבים של גחליליות משתמשים בהבהובים לצורכי חיזור ולמציאת בני זוג. מחקר חדש מציג לראשונה ראיות לכך שתפקידו של ההבהוב אינו רומנטי בלבד, ושגחליליות בוגרות משתמשות בו גם להרתעת טורפים.

מרבית הגחליליות רעילות, או לפחות מאוד לא ערבות לחיכם של טורפים פוטנציאליים. אכן, נדיר לצפות בטבע בעטלפים שטורפים גחליליות, אף על פי שהם ניזונים בתיאבון רב מחרקים אחרים באותם אזורים. החוקרים הניחו שהעטלפים לומדים במהלך חייהם לזהות טרף לא טעים וכך נמנעים מלגשת אליו בעתיד. כמו כן הם שיערו שאחת הדרכים שמאפשרות לעטלף לזהות את הגחלילית כטרף בעייתי הוא ההבהובים שלה בחושך.

כדי לבדוק את זה לקחו החוקרים עטלפים שלא פגשו גחלילית מימיהם, והציגו להם גחליליות וחרקים אחרים במהלך כמה לילות. הניסוי בוצע בחדר גדול וחשוך שאִפשר לעטלף לצוד בצורה טבעית יחסית.

בלילה הראשון העטלפים אכן טעמו את הגחליליות, אך בלילות הבאים חלה ירידה חדה במספר הניסיונות לטריפתן. באותו זמן הם המשיכו לטרוף את החרקים האחרים ללא בעיה. מכאן אפשר להסיק שהימנעות העטלפים מאכילת גחליליות היא יכולת נרכשת, ושהם לומדים לזהות את הגחליליות.

בשלב הבא הציגו לקבוצה אחרת של עטלפים גחליליות וחרקים אחרים, אך הפעם צבעו בשחור את בטנן של הגחליליות כדי להסתיר את האור שלהן. גם הפעם העטלפים למדו להימנע מהגחליליות, אך בשיעורי הצלחה נמוכים יותר ועם עקומת למידה איטית יותר. מכאן הסיקו החוקרים שהבהוב הגחלילית יכול לשמש אמצעי לאזהרת העטלפים.

החוקרים סבורים כי האור שימש קודם לאזהרת טורפים, ורק בהמשך התפתח למנגנון חיזור. גחלילית | צילום: Shutterstock
החוקרים סבורים כי האור שימש קודם לאזהרת טורפים, ורק בהמשך התפתח למנגנון חיזור. גחלילית | צילום: Shutterstock

דרכים מקבילות

ההפתעה הגדולה הייתה הגילוי שעטלפים מסתמכים גם על חוש הראייה שלהם בשעת ציד, מפני שמקובל לחשוב שעיניהם חלשות מדי לחיפוש יעיל אחרי מזון, לפחות אצל חלק ממיני העטלפים. עד כה סברו שבציד הם מסתמכים בעיקר על הסונר שלהם ליצירת תמונה מרחבית באמצעות גלי קול. הסונר ממלא תפקיד גם בזיהוי הגחליליות, שכן באמצעותו העטלפים מצליחים לזהות גחליליות גם כשהן מושחרות. נראה שהן עפות באופן רגוע יותר מחרקים אחרים, אולי כי הן חשות מוגנות על ידי רעילותן, והעטלפים מזהים את דפוס התעופה הזה.

השימוש באותות אזהרה משך את תשומת ליבם של חוקרים כבר בשחר ימי המחקר האבולוציוני, ונותר עד היום כר פורה למחקר. העניין הוא שבעל חיים רעיל או לא טעים לא יינצל ממוות כל עוד הטורף לא יידע לזהותו מראש ולהימנע מאכילתו. לכן, בעלי חיים שמשתמשים ברעל כמנגנון הגנה יפרסמו את רעילותם, לרוב באמצעות צבעים עזים שמאפשרים לזהות אותם בקלות.

המחקר הנוכחי מדגים איך קֶלֶט מכמה חושים מחזק את יכולת ההבחנה של הטורף בטרף הבעייתי. מכאן נובע שיש יתרון גם לטרף המסוגל לאותת שהוא רעיל בכמה דרכים במקביל, מכיוון שכך הוא מפחית את סיכוייו להיטרף בשוגג. החוקרים מעריכים כי ההבהוב התפתח במהלך האבולוציה של הגחליליות כאות אזהרה עוד לפני שהחרקים למדו להשתמש בו גם כאמצעי למשיכה מינית. לפי זה, הגחליליות הקדומות ביותר השתמשו באותות ריח (פרומונים) לצורך חיזור, ורק מאוחר יותר רתמו את יכולת ההארה שלהם גם למטרה הזאת.

3 תגובות

  • משה

    חייבים להסביר את הסיבה לפסקה האחרונה

    מה גורם לחוקרים להעריך שהבהוב הגחליליות התחיל כאזהרה ורק אחר כך שימש למשיכת זיווג?

  • גל מנלה

    הנימוק הוא כזה: בעוד שכל

    הנימוק הוא כזה: בעוד שכל הגחליליות מאירות בשלב הזחל, חלקן מאבדות את היכולת הזו בשל הבוגר. גחליליות שלא מאירות בבגרותן, מוצאות בני זוג באמצעות פרומונים, כמו שאר החיפושיות. ההארה בזחלים משמשת כאות אזהרה (חיזור לא רלוונטי בשלב הזחל). לכן, החוקרים משערים שבתחילה התפתחה ההארה בזחלים כאות אזהרה, והבוגרים השתמשו בפרומונים לחיזור (כמו האב הקדמון שלא האיר כלל). לאחר מכן, בד בד עם המעבר לפעילות בשעות הלילה והופעת טורפים ליליים כמו העטלפים, שימרו הבוגרים את אות האזהרה האורי מתקופת הזחל. רק אחר כך, כשימוש משני, החלו להשתמש בהארה לצורך חיזור, וזנחו את הפרומונים. יש עוד כמה ראיות שהם מציינים במאמר כדי לתמוך את הסיפור הזה, אבל זה העיקר.

  • משה

    תודה רבה על התשובה המפורטת

    יפה מאד.