הספינוזאורוס: שליט הנהרות,
או משכשך במים רדודים?

הכירו את הספינוזאורוס, הדינוזאור האימתני שחי בצפון אפריקה לפני כמאה מיליון שנה – אבל מה הוא עשה שם בדיוק עדיין נתון לוויכוח.

הוא אמנם מפורסם פחות מקרוב משפחתו הטירנוזאורוס רקס, אבל מרשים לא פחות ממנו, ואפילו גדול קצת יותר. המבנה הבסיסי של גופו היה דומה: רגליים אחוריות גדולות מאוד, רגליים קדמיות קצרות יותר אבל עדיין גדולות למדי ומסתיימות בטפרים ארוכים, זנב ארוך ועבה, ופה מלא שיניים. עם זאת הספינוזאורוס היה שונה מקרובו המלכותי בפרטים רבים. הבולט שבהם הוא ה"מפרש" המרשים שקישט את גבו, עשוי מזיזים שצמחו מעמוד השדרה והגיעו לגובה של עד שני מטר, וכנראה היו מכוסים עור.

שמו הלטיני המלא של הדינוזאור הוא ספינוזאורוס אגיפטיאקוס (Spinosaurus aegyptiacus), "לטאת עוקץ מצרית". ה"עוקץ" (spine) מתייחס לזיזים המרכיבים את המפרש, והחלק השני של השם מתייחס למקום בו נמצאו המאובנים שלו לראשונה. מהמאובנים אנחנו יודעים שהוא חי באזור מדבר סהרה של היום, אך בתקופתו המקום לא היה מדבר כלל – הוא שפע נהרות ואגמים. הסביבה הזו, עם פרטים שונים בשלד הספינוזאורוס, הובילו חלק מהחוקרים למסקנה שהמין הזה חי במים, או לפחות בילה בהם חלק ניכר מזמנו - אולי כמו התנינים או הלוטרות של ימינו. אם זה נכון, זהו הדינוזאור היחיד הידוע לנו שהותאם לחיים במים, עד להופעתם של עופות המים שאנחנו מכירים כיום.

אבל לא כולם מסכימים שזה נכון. לאורך כל הדרך היו שטענו שהספינוזאורוס לא היה חיית מים אמיתית, אלא חי בשולי הנהרות: צד דגים אך מחפש מזון גם בבוץ שעל גדת הנהר, אולי שוחה מדי פעם, אך לא מעביר את רוב חייו בתוך המים. כעת פרסמו שניים מהחוקרים האלו מאמר חדש, בו הם מפרטים את כל הסיבות לכך שלפי דעתם הדינוזאור הקדום היה פחות דומה ללוטרה, ויותר כמו חסידה ענקית, חסרת כנפיים.

ספינוזאורוסים, אם היו חיים במים. שני ספינוזאורוסים טורפים דגי חרב קדומים | Jason Treat, NG Staff, and Mesa Schumacher Art: Davide Bonadonna Source: Dr. Nizar Ibrahim, University of Detroit Mercy

"כתוב 'חי במים' באותיות גדולות"

נתחיל בטיעונים בעד החיים במים.

החוקר הבכיר במחנה הזה הוא ניזאר איברהים (Ibrahim), חוקר נשיונל ג'יאוגרפיק מאוניברסיטת פורטסמות' בבריטניה. עוד ב-2014 פרסמו איברהים ועמיתיו מאמר בו פירטו את המבנים האנטומיים שמצביעים, לדעתם, על אורח חיים מיימי. הנחיריים של הספינוזאורוס היו קטנים מאוד, וממוקמים גבוה במעלה ראשו – כך שיוכל לשבת במים כשרק קצה ראשו בולט החוצה, כמו תנין. כפות רגליו היו גדולות ורחבות, ואיפשרו לו לחתור במים כמו משוטים. היו לו שיניים רבות וחדות שדומות לשיניים של אוכלי דגים כיום. עצמותיו היו דחוסות וכבדות מאלו של חיות יבשה, וכך הוא יכל לשקוע בקלות במים ולשחות במעמקיהם בלי שיצטרך להילחם בנטייה לצוף. עצמות כבדות כאלו נמצאות גם, למשל, אצל ההיפופוטמים. "באמת, כל חלק של הגוף שעליו הסתכלנו, היה כתוב עליו 'חי במים' באותיות גדולות", אמר איברהים בריאיון שערך לאחרונה עבור הניו יורק טיימס.

במאי האחרון פרסמו החוקרים עוד מאמר, בעקבות גילויו של מאובן ספינוזאורוס נוסף, עם זנב שהשתמר טוב יותר מכל מאובן שנמצא קודם לכן, והיה מעוטר במפרש משלו. הזנב הזה סיפק לחוקרים את החלק האחרון של הפאזל – המנוע שהזיז את הספינוזאורוס הגדול בתוך המים. הם בנו דגם מוקטן של הזנב, והראו שהוא מסוגל ליצור כוח דחף עבור תנועה יעילה ומהירה במים. "הדינוזאור הזה רדף אחרי טרף בתוך המים ממש, לא רק עמד במים רדודים וחיכה לדגים שיגיעו אליו", סיכם אז איברהים.

מודל השכשוך

כאמור, לא כולם ממהרים לאמץ את המסקנות הללו. "רדיפה אחרי טרף במים היא אורח חיים מאתגר ביותר", העיר תומאס הולץ (Holtz), אחד מהחוקרים החתומים על המאמר החדש. במאמרם, הולץ ועמיתו דיוויד הון (Hone) עוברים על אותם מבנים אנטומיים ומראים כיצד הם עשויים להתאים יותר למה שהם מכנים "מודל השכשוך", לפיו הספינוזאורוס בילה את זמנו על גדות הנהר, מחפש את מזונו במים הרדודים.

הנחיריים של הדינוזאור, למשל, אמנם נדדו מקדמת חוטמו אחורה – אבל הם לא נמצאים למעלה ממש, כמו אצל התנין, אלה בתחילת החוטם, כמו אצל האנפה. במצב כזה, טוענים הולץ והון, הוא היה צריך להחזיק חלק גדול מראשו מעל המים כדי לנשום, אך כמו שעושים עופות המים, יכל לתחוב את חוטמו למים לחפש דגים מבלי להרטיב את נחיריו. העצמות שלו היו אמנם דחוסות, אבל לא מספיק כדי למנוע ממנו לצוף ולהפריע לשחייה. כפות הרגליים הרחבות היו יעילות יותר להליכה בבוץ מאשר לשחייה.

הטיעון המרכזי של הולץ והון נוגע ליכולת השחייה של הספינוזאורוס. אם, כפי שטוענים איברהים ועמיתיו, הטורף הקדום רדף אחר דגים בנהר, הוא צריך לשחות במהירות וביעילות, כמו לוטרה או כלב ים. אך לדינוזאור לא היה גוף חלק והידרודינמי כמו להם. רגליו הארוכות, ולא פחות מכך המפרש של גבו, טוענים החוקרים, יצרו כוחות גרר שמנעו ממנו לשחות בצורה יעילה, בעיקר במים רדודים יחסית.

אפילו התנינים המודרניים, עם זנבם החזק וההתאמות הרבות שלהם לחיים במים, צדים מהמארב ואינם מסוגלים להשיג את טרפם בשחייה. "לספינוזאורוס היו פחות שרירים בזנב, הוא היה יעיל פחות בשחייה וייצר יותר גרר", אמר הון. "קשה לראות איך הדינוזאורים האלו יכלו לרדוף אחרי דגים טוב יותר מתנינים". בסיכומו של דבר, אומרים החוקרים, כל הראיות מצביעות לא על טורף שמתמחה במרדפים מהירים, אלא על בעל חיים שניזון מטרף מגוון, בנהר ומחוצה לו, וצד בתקיפה מהמארב, כמו האנפה שמורידה את ראשה לבריכה ושולפת דג.

"הרעיון שהספינוזאורוס בילה את ימיו ליד המים אינו נתון לוויכוח", הסביר הון בריאיון לניו יורק טיימס. "אנחנו לא אומרים שהוא לא ידע לשחות, או אפילו לשחות טוב יחסית. אבל הרעיון שהוא ניהל אורח חיים כמו של לוטרה הוא מוגזם מדי".

הספינוזאורוס אולי צד ממארב, כמו חסידה. חסידות האוכף (חסידה אוכפית) מחפשות מזון במים עם מקורן | צילום: © David Hone

לבחור במודל הפשוט יותר

איברהים, מצידו, אמר שהוא וצוותו עומדים מאחורי טיעוניהם. "אין שום דבר במאמר החדש שלא לקחנו בחשבון בעצמנו", אמר, שכן הוא אינו מבוסס על מאובנים שלא היו ידועים או שיטות ניתוח חדשות, אלא רק על סקירה מחודשת של מאובנים שכבר נחשפו ונחקרו. כנראה שהוויכוח יימשך עד שיימצאו מאובנים נוספים, במיוחד כאלו שישפכו אור על השונות בתוך המין עצמו. ייתכן למשל שהצעירים צדו בצורה שונה מהבוגרים, או שהנקבות ניהלו אורח חיים שונה במקצת מהזכרים. אולי הצעירים היו בעלי גוף הידרודינמי ושחו במהירות, בעוד הבוגרים בילו את זמנם במים הרדודים, או אולי המפרש על הגב שימש לתצוגה והיה מאפיין זכרי בלבד, והנקבות, חסרות המפרש, נעו בקלות רבה יותר במים. במקרה כזה ייתכן שיתגלה שההשערות השונות – מודל הלוטרה ומודל האנפה – נכונות שתיהן, כל אחת עבור תת-קבוצה אחרת.

ומה בינתיים? אין ספק שהרעיון של דינוזאור ענק ששוחה במהירות אחר טרפו הוא האפשרות המלהיבה יותר: התיאור שלו מסתובב במים רדודים וטובל בהם את חוטמו נראה כמו הורדה רצינית בדרגה. למרות זאת, אמר לניו יורק טיימס חוקר המאובנים סֶרְיוֹשָה אברס (Evers), שלא היה מעורב באף אחד מהמחקרים: "כרגע, מודל האנפה הוא ההסבר הפשוט ביותר, ובמדע זו לעתים קרובות הדרך הטובה ביותר להגיע לאמת".