לוריסים איטיים הם הפרימטים היחידים שמייצרים ארס וחוקרים הראו שהם משתמשים בו בקרבות של זכרים על טריטוריה ועל נקבות

הלוריס האיטי הוא חיה מוזרה אך חמודה למראה. הוא נראה קצת כמו הכלאה בין קוף לסנאי, עם עיניים ענקיות המאפשרות לו לראות היטב בחושך, ומעניקות לו הבעה נוגה תמידית. למעשה, הלוריס הוא פרימט, כלומר שייך לסדרה שאליה שייכים גם הקופים, קופי האדם ובני האדם. אבל בזרועותיו הפרוותיות הוא מחביא סוד שהופך אותו ליחיד ומיוחד בקרב הפרימטים, ויוצא דופן בקרב יונקים בכלל: יש לו ארס.

הארס של הלוריסים מופרש מבלוטות בחלק העליון של זרועותיהם, והם מלקקים אותו משם ומערבבים אותו עם הרוק שלהם. כך הוא נאסף בחריצים על פני הניבים החדים שלהם, וכשהלוריסים נושכים הם מעבירים אותו לדמו של הקורבן. "התוצאות של הנשיכה הן ממש, ממש איומות", אמרה חוקרת הפרימטים אנה נקאריס (Nekaris) בראיון לניו-יורק טיימס. "הארס גורם למוות של תאים, כך שבעל החיים עלול לאבד עין, את הקרקפת, או חצי מהפנים". במקרים אחרים הנשיכה יכולה להוביל גם להלם אנפילקטי ואפילו למוות, בעיקר אצל יונקים קטנים, אך היו גם דיווחים על כך בבני אדם.

למה צריך ארס?

לאיזה צורך משמש הארס של הלוריס? אצל בעלי חיים שונים יש לארס מגוון תפקידים, ולעיתים אף יותר מתפקיד אחד אצל אותו בעל חיים. למשל, נחשים רבים משתמשים בארס כדי להכריע את הטרף שלהם, וגם כאמצעי הגנה מפני טורפים או בעל חיים שהם תופסים כאיום. במקרה של הלוריסים, לא נראה שהם משתמשים בארס שלהם כדי לתפוס טרף – התזונה שלהם מורכבת ברובה מפירות ומלשד של עצים. הם אמנם אוכלים גם בעלי חיים מדי פעם, אך בעיקר חרקים, והלוריסים אינם צריכים עזרה של ארס בשביל להתגבר עליהם.

מחקרים קודמים הראו שהארס משמש לפחות במידה מסוימת כדי להרתיע טורפים ולהרחיק טפילים הנמצאים בעור, באמצעות ליקוק הפרווה ברוק מעורבב בארס. אך נקאריס ועמיתיה חשבו שיש לו גם תפקיד חשוב יותר. ידוע שלוריסים בגני חיות עלולים לנשוך זה את זה, דבר שגורם לפציעות קשות מאוד, והוא אחד מגורמי המוות העיקריים שלהם. לוריסים נמכרים גם כחיות מחמד, באופן לא חוקי, והסוחרים לעתים קרובות עוקרים את הניבים שלהם – גם בשביל למנוע מהם לנשוך בני אדם, אבל בעיקר כדי שלא ינשכו את הלוריסים שאיתם בכלוב. הסוחרים גם מדווחים על לא מעט לוריסים בעלי מום שנתפסו בטבע, עם אצבעות חסרות או אזורים נרחבים פצועים ונטולי פרווה. זה המקום להזכיר שסחר בלוריסים איטיים, ובחיות בר בכלל, לא רק שאינו חוקי, הוא גם לא מוסרי, ופוגע באוכלוסיות בטבע ובלוריסים הנסחרים עצמם, שסובלים מאוד מהרחקתם ממשפחתם וממקומם הטבעי.

לאור כל הדיווחים האלו, החוקרים שיערו כי הלוריסים משתמשים בארס בעיקר זה נגד זה, כאמצעי לחימה בקרבות על טריטוריה או על נקבות. הלוריסים חיים במשפחות קטנות, לרוב רק זכר, נקבה וצאצאיהם, והזכר שומר על הטריטוריה שהם חיים בה. לוריסים צעירים עוזבים את המשפחה כשהם מתבגרים, והזכרים נלחמים זה בזה כדי לזכות בטריטוריה ובנקבה. אם הארס אכן משמש בקרבות האלו, אמרו החוקרים, היינו מצפים לראות יותר פציעות עם סימני הארס אצל זכרים, בעיקר זכרים צעירים, ופחות אצל נקבות.

לוריס איטי ג'אווה מקבל טיפול רפואי בפצעיו בשמורה באינדונזיה | צילום: Igud Supian, Shutterstock
פציעות שעלולות להיות מסוכנות. לוריס איטי ג'אווה מקבל טיפול רפואי בפצעיו בשמורה באינדונזיה | צילום: Igud Supian, Shutterstock

הזכרים נפצעים, הנקבות פחות

כדי לבדוק זאת, החוקרים תפסו 82 לוריסים, זכרים ונקבות, מהמין לוריס איטי ג'אווה (Nycticebus javanicus), שכפי ששמו מרמז חי באי ג'אווה באינדונזיה. הם ענדו ללוריסים קולרים עם משדרי רדיו, וכך עקבו אחריהם במשך שמונה שנים. כל כמה חודשים תפסו את הלוריסים כדי לבדוק אם ננשכו. בכל תפיסה גילו החוקרים שכחמישית מהלוריסים נשאו פציעות טריות, עם סימני נמק שהעידו על הימצאות הארס. כפי שהם העריכו, זכרים ננשכו משמעותית יותר מנקבות, ולוריסים צעירים ננשכו יותר מבוגרים, שכבר הייתה להם טריטוריה מבוססת.

החוקרים הצליחו לצפות ישירות ב-25 קרבות, שהציגו תמונה דומה: ביותר ממחצית המקרים, הם היו בין זכר שניסה להשתלט על טריטוריה או "לחטוף" את הנקבה, לבעל הטריטוריה שהגן עליה ועל הנקבה שחיה בה. עוד כמה קרבות היו בין זכרים חסרי טריטוריה, ורק שני קרבות נצפו בין זכר לנקבה.

המסקנה של החוקרים הייתה שהארס אמנם משמש את הלוריסים הזכרים בקרבות זה מול זה, בנוסף לתפקידים אחרים שעשויים להיות לו. שימוש בארס לקרבות בין פרטים מאותו מין הוא נדיר ביותר, ועד היום נצפה רק בעוד ארבעה סוגים של בעלי חיים: שלושה חסרי חוליות ימיים, ואחד היונקים המעטים הנוספים בעלי הארס, הברווזן האוסטרלי (Ornithorhynchus anatinus). אצל הברווזנים רק לזכרים יש ארס, והם משתמשים בו בקרבות ביניהם. עכשיו נוסף לרשימה גם הלוריס האיטי. הלוריסים לא נפגעים מהארס שלהם עצמם, שכן הוא צריך לחדור לדם כדי להשפיע.

"ההתנהגות המוזרה והנדירה מאוד הזו מתרחשת אצל אחד מקרובינו הפרימטים", אמרה נקאריס. "אם הארנבים הקטלניים של מונטי פייתון היו בעל חיים אמיתי, הם היו לוריסים איטיים – אבל הם היו תוקפים זה את זה".

 

0 תגובות