המגפון של הצרצרים

כשצרצרי עצים מהמין Oecanthus henryi רוצים למצוא לעצמם בת זוג, הם עומדים על קצה של עלה ומשמיעים את הצרצורים האופייניים להם, בעזרת חיכוך של הכנפיים זו בזו. אצל צרצרים, הגודל בהחלט קובע: ככל שהזכר גדול יותר והקריאות שלו רמות יותר, כך הוא ימשוך יותר נקבות, והן יקבלו ממנו יותר תאי זרע. מה יעשה זכר קטן, שקולו חלש? במקום להשלים עם מר גורלם, הצרצרים הקטנים פיתחו אסטרטגיה חלופית - הם מגבירים את קולם באמצעים מלאכותיים.

התופעה נקראת באפלינג (baffling): הצרצר שקולו אינו חזק מספיק מוצא עלה גדול ומכרסם חור באמצעו. אז הוא משתחל לתוך החור, כך שראשו ורגליו הקדמיות בצד אחד של העלה והחלק האחורי בצד השני, ומתחיל לצרצר. החיכוך של הכנפיים יוצר שני גלי קול, אחד קדמי ואחד אחורי, שבאופן רגיל מבטלים חלקית זה את זה. כשהוא מצרצר בתוך החור, לעומת זאת, העלה מבודד בין שני הגלים, יש פחות ביטול שלהם, והצרצור נשמע חזק יותר. "אנחנו בני האדם מתגאים ברמקולים שלנו, אבל האבולוציה של הצרצרים הובילה למבנה פשוט כל כך", אמר בהתפעלות הביולוג ההודי ריטיק דבּ (Deb), שחוקר את התופעה, בריאיון לניו-יורק טיימס.

איך עובד הבאפלינג - סרטון קצרצר מדגים את התופעה:

תשמעי כמה גדול אני!

הבאפלינג עצמו מוכר כבר משנות ה-70, אך רוב המחקרים שנעשו עליו מתרכזים בצדדים הטכניים של הגברת הקול. דבּ ועמיתיו ביקשו לבחון את ההיבט האבולוציוני של ההתנהגות הזו. במאמר שהתפרסם לאחרונה הם הראו שרק הזכרים הקטנים ובעלי הקול החלש השתמשו בעלים להגברת הצרצור, ושהשיטה הזו אכן העניקה להם יתרון. הזכרים הגדולים עם הקול החזק גם היו מסוגלים לעשות זאת – אך בתנאי שדה הם בחרו לצרצר באופן טבעי, ללא עזרים מלאכותיים.

החוקרים מדדו את עוצמת הקול של צרצרים קטנים כאשר אלו צירצרו ללא עזרתם של העלים, ומצאו שזו הגיעה לכ-60 דציבלים – כמו הרעש שנשמע במסעדה עמוסה, למי עדיין זוכרים את זה. אבל כשהם נעזרו ברמקול-העלה, הם נשמעו חזק בהרבה: "לפחות פי שניים או שלושה", אמר דב. ככל שהעלה היה גדול יותר, כך ההגברה הייתה יעילה יותר, והצרצור נשמע חזק יותר. חלק מהצרצרים הצליחו להגיע כמעט ל-70 דציבלים – כמו הרעש של שואב אבק.

זה עבד: ניסויים במעבדה הראו כי הנקבות העדיפו להזדווג עם הזכרים שצירצרו חזק יותר, גם אם הם עשו זאת בעזרת מגבר העלים. וזה לא הכל. כאשר צרצרים מזדווגים, הזכר מעביר לנקבה ספרמטופור, כדור חלבונים שבתוכו נמצא הזרע. הנקבה יכולה להחליט אם היא רוצה לשמור את הספרמטופור אצלה זמן רב, וכך לקבל הרבה מהזרע שבתוכו, או לזרוק אותו במהרה, ולקבל רק מעט מהזרע. היות שהנקבות מעדיפות את הזכרים הגדולים, הן מבלות יותר זמן עם הספרמטופור שלהם, כארבעים דקות בהשוואה לעשר דקות בלבד שהן נותנות לזכרים הקטנים. אך זכרים קטנים שהקול שלהם נשמע חזק יותר בזכות הבאפלינג זכו ליחס השמור לזכרים גדולים עם קול חזק, והנקבות העניקו זמן רב לספרמטופורים שלהם. "זה ממש הפתיע אותנו", אמר דב לאתר Science News. "זה נראה כאילו הזכרים האלו רימו את הנקבות, במובן מסוים".

זכר קטן של Oecanthus henryi מזדווג עם נקבה. הכדור שמתחת לחלקו האחורי הוא הספרמטופור| צילום: RITTIK DEB

יתרונות מול חסרונות

הצרצרים, אם כן, יכולים להגביר את קולם בקלות, פשוט על ידי כרסום חור בעלה, והשיטה הזו נותנת להם יתרון ניכר במירוץ להעמדת הדור הבא. הממצאים האלו מעלים את השאלה: למה לא כולם עושים את זה?

ממחקר קודם של אותה מעבדה יודעים החוקרים שכל הצרצרים מסוגלים לעשות באפלינג – זו אינה יכולת ששמורה רק למעטים, או רק לקטנים יותר. למרות זאת, במחקר החדש נמצא שהשימוש ברמקול העלה אינו נפוץ: מתוך 463 זכרים שנבדקו, רק כחמישה אחוזים נעזרו בבאפלינג.

החוקרים הריצו הדמיות מחשב, והגיעו למסקנה שהצרצרים הגדולים, בעלי הקול החזק, כבר מושכים אליהם כמעט את כל הנקבות שאיתן הם יוכלו להזדווג. בעזרת העלים הם אולי יוכלו להשיג אפילו יותר, אבל זה כבר לא ייתן להם יתרון ממשי. לעומת זאת, לבאפלינג יש גם חסרונות: כשהצרצר יושב בתוך החור הוא מטרה נייחת לכל טורף בסביבה. הזכרים הקטנים מוכנים לשלם את המחיר, כי אם לא יעשו זאת לא יצליחו למשוך אליהם נקבות – הגדולים מעדיפים לא להסתכן ולהסתפק בנקבות הרבות שמגיעות אליהם בכל מקרה. כך שיטת הבאפלינג נשארת באוכלוסייה לאורך הדורות, אך בכל דור רק אלו שזקוקים לה ביותר משתמשים בה.