בדגים מסוימים הזכרים אוכלים לעתים את הביצים שהם עצמם הפרו. מחקר חדש מציע שהם אינם עושים זאת כשחסר מזון, אלא כדי לחזר אחר נקבות אחרות, אולי מוצלחות יותר

הדגים הקטנים ממשפחת הקרנוניים, בני המין Rhabdoblennius nitidus, הם אבות למופת. לאחר שהנקבות מטילות את הביצים הן שוחות לדרכן, והזכרים הם אלו שנשארים לשמור ולהגן על הדור הבא. כלומר, כל עוד הם לא מחליטים פשוט לאכול אותו.

התופעה של הרג צאצאים בידי הוריהם אינה כה נדירה כפי שאפשר היה לחשוב, ונצפתה במגוון של בעלי חיים. ציפורים  הורגות את גוזליהן, לעתים כדי לתת לגוזלים הנותרים הזדמנות טובה יותר לשרוד. במקרים אחרים הצאצאים מומתים עוד לפני שהספיקו לבוא לעולם. אצל מכרסמים ידוע "אפקט ברוס" (Bruce effect): נקבות בהיריון מפילות את עובריהן כאשר מגיע לאזור זכר חדש, שיש סיכוי גבוה שיהרוג את הגורים בכל מקרה אם ההיריון יושלם. זכרים של סוסוני ים, שמגדלים את הביצים המופרות בכיס מיוחד בבטנם, יכולים לבחור באילו ביצים להשקיע ומאילו למנוע חומרי מזון, וכך בעצם להרוג אותן.

גם דגים אחרים הורגים את ביציהם ואפילו אוכלים אותן, ובחלק מהמקרים נראה שהפעולה הזו נועדה, כמו אצל ציפורים, לעזור לביצים הנותרות לשגשג. אך זה לא המצב אצל הדגים הקרנוניים מהמין ניטידוס: אלו נצפו אוכלים את כל הביצים בתטולה, לא רק את חלקן.

היתרון שבקניבליזם

איזה יתרון אבולוציוני יכול להיות בהריגת כל הצאצאים שלך? תשובה אפשרית אחת היא כמובן, הצורך במזון. אם האב גווע ברעב, הוא לא יוכל לשמור על הביצים וגורלן ככל הנראה נחרץ בין כה וכה. אם יאכל אותן, יהיה חזק מספיק כדי להמשיך לחיות ולהעמיד צאצאים נוספים, שגורלם, יש לקוות, יהיה טוב יותר.

זו השערה הגיונית, אך הראיות אינן תומכות בה. מחקרים הראו שדגים זכרים לא חייבים להיות רעבים במיוחד או זקוקים נואשות לחומרי מזון מסוימים כדי להפוך לקניבלים ולאכול את הביצים שהם עצמם הִפרו. מחקר חדש מציע שלפחות באותו מין של קרנוניים, המטרה העיקרית של הקניבליזם הזה אינה תזונתית – הוא נועד קודם כל לסילוק הביצים מהקן, צעד שרק אחריו יכול הזכר לשוב ולחזר אחר נקבות.

כשבדקו את התנאים שבהם הזכרים אכלו את ביציהם, ראו החוקרים שלמצב הגופני לא הייתה השפעה רצינית על הנטייה הרצחנית הזו. יותר מכך, לעתים קרובות הזכרים לא בלעו את כל הביצים. את חלקן הם רק אספו לפיהם וירקו החוצה מהקן, מעשה שלא היינו מצפים לו אם הקניבליזם היה נובע מחוסר במזון. הביצים שנאכלו היו לרוב מתטולות קטנות יחסית, פחות מאלף ביצים , וסמוך להפרייה, כשהביצים היו צעירות מאוד.  

החוקרים שמו לב שיום אחד בלבד לאחר שהשמידו את הביצים שלהם, הדגים מהמין ניטידוס כבר הִפרו ביצים של נקבה חדשה. כך אירע גם כשהחוקרים  הוציאו את הביצים מהאקווריום. בבדיקה התברר שרמת ההורמונים האנדרוגניים, בהם טסטוסטרון, בגוף הזכרים עלתה בחדות לאחר שהביצים הוצאו, ושינוי זה הוא כנראה שהוביל להתנהגות החיזור וההזדווגות.

מסלק את הביצים מהקן כדי לפתוח לעצמו אפשרויות הורות מבטיחות יותר. דג R. nitidus | צילום באדיבות פרופ' טקשי טקגקי, אונ' קיוטו
מסלק את הביצים מהקן כדי לפתוח לעצמו אפשרויות הורות מבטיחות יותר. דג R. nitidus | צילום באדיבות פרופ' טקשי טקגקי, אונ' נגסקי

מצב הורות ומצב רווקות

כך הגיעו החוקרים למסקנה שהדגים הזכרים נמצאים באחד משני מצבים: מצב חיזור, שבו רמת ההורמונים האנדרוגניים גבוהה, ומצב של טיפול בביצים, שבו הרמה נמוכה. סילוק הביצים גורם להם לעבור מהמצב ה"הורי" חזרה למצב החיזור.

הדגים מתנהגים באופן שונה מאוד בשני המצבים האלו, וכפי שאפשר היה לצפות, דגים עם רמת אנדרוגנים גבוהה מראים כישורי הורות נמוכים במיוחד. החוקרים מציינים גם שבשעת החיזור, עם הטסטוסטרון הזורם בעורקיהם, הדגים פגיעים יותר למחלות ולכן גם נמצאים בסיכון גבוה יותר להעביר חיידקים או נגיפים לביציהם. לעומת זאת, כשהם נמצאים ב"מצב אבהות" הם אינם מחזרים אחר נקבות ולא מפרים עוד ביצים.

לפי התיאוריה הזו, הדגים חייבים לבחור במצב זה או אחר, והם אינם יכולים להיות "בין לבין". הדרך לעבור ממצב טיפול למצב חיזור היא פשוטה: להיפטר מהביצים. הדגים עושים זאת כאשר אינם מרוצים מכמות הביצים שיש להם, ולפני שבזבזו יותר מדי זמן בשמירה עליהם.

לדעת החוקרים זו הסיבה העיקרית לכך שהדגים אוכלים את ביציהם. זה מסביר גם מדוע הם נפטרים מכל התטולה, אפילו כאשר אינם זקוקים למזון: רק כאשר הקן ריק, מתרחש השינוי ההורמונלי. המנגנון, עד כמה שהוא נראה לנו אכזרי, מאפשר לדגים לקבל החלטה מושכלת - אם להשקיע בביצים שכבר יש להם, או להמר על ביצים רבות וטובות יותר בעתיד.

0 תגובות