הגנטיקה של המצרים העתיקים

במשך אלפי שנים הייתה מצרים מרכז של סחר ותרבות, מוקד משיכה לאנשים ממקומות שונים וקבוצות אתניות מגוונות. האדמות הפוריות של הנילוס והמיקום האסטרטגי, בין אסיה לאפריקה ומרחק קצר בספינה מדרום אירופה, משכו למצרים סוחרים, וגם צבאות כובשים, משלוש היבשות. מחקרים שניסו להבין את הפסיפס האתני של מצרים העתיקה התבססו בעיקר על טקסטים עתיקים, ולעיתים גם על בדיקות גנטיות של המצרים המודרניים. מחקר חדש מסתכל על הגנטיקה של התושבים הקדומים עצמם, בעזרת DNA שנלקח מ-90 מומיות מתקופות שונות בהיסטוריה של מצרים.

זו לא הפעם הראשונה שחוקרים מצליחים להוציא DNA ממומיות: כבר ב-1985 התפרסם מחקר שבחן את החומר הגנטי של מומיה מצרית בת כ-4,600 שנה. אלא שהמחקרים המוקדמים נתקלו בספקות רבים, ונשמעו טענות שהשיטות שהחוקרים השתמשו בהן היו עלולות לגרום לזיהומים, כך שה-DNA שהופק לא היה שייך כולו למומיה בוודאות. היו חוקרים שאף טענו שלא ניתן להפיק DNA במצב סביר מהמומיות הללו, בשל החום והלחות ברבים מהקברים ובשל הכימיקלים ששימשו בחניטה.

במחקר החדש החוקרים השתמשו בשיטות חדשות להפחתת הסיכון לזיהום, ואף בדקו את המקור של רצפי ה-DNA שמצאו. המומיות נלקחו מאתר אבו-סיר אל-מלק בדרום מצרים, משלוש תקופות עיקריות: התקופה הקדם-תלמית, יותר מ-300 שנה לפני הספירה, אז עדיין שלטו באזור מלכים מצרים; התקופה התלמית, בין 305 לפני הספירה ל-30 לפני הספירה, כאשר במצרים משלו שליטים יווניים; והתקופה הרומית, בין 30 לפני הספירה לכ-600 לספירה.

מכל המומיות נאסף DNA שמקורו במיטוכונדריה: אברונים הנמצאים בתוך התא ומייצרים את רוב האנרגיה הדרושה לו. למיטוכונדריה יש חומר גנטי משלהם, הנפרד מה-DNA הנמצא בגרעין. גם מ-DNA מיטוכונדריאלי אפשר להסיק על מוצא אתני, אך בשונה מה-DNA שבגרעין התא, החומר הגנטי שבמיטוכונדריה מגיע אלינו רק מהאם, ולא משני ההורים, לכן הוא מכיל מידע על השושלת האימהית של הנבדק.

השימוש ב-DNA מיטוכונדריאלי נעשה פשוט משום שיש יותר ממנו: בכל תא בגוף יש כמה מאות עד אלפי מיטוכונדריה, וכל אחד מהם מכיל DNA. עם זאת, בשלוש מתוך 90 המומיות הצליחו החוקרים להפיק גם DNA גרעיני.

לא התבוללו

השוואה של ה-DNA העתיק עם זה של מצרים מודרניים ושל קבוצות מודרניות אחרות הראתה שתושבי אבו-סיר אל-מלק בתקופות אלו התערבבו עם אוכלוסיות מאזור הים התיכון, אך לא נמצאו סימנים להגירה מאפריקה שמדרום לסהרה. החוקרים מניחים שהגירה כזו, שעקבותיה ניכרים בגנים של תושבי מצריים המודרניים, אירעה לאחר התקופה הרומית, עדיין לא ידוע בדיוק מתי.

החוקרים הראו גם שלא היו שינויים גנטיים רבים אצל תושבי מצרים בין שלוש התקופות שנבדקו. על פניו הממצא הזה מפתיע, שכן בתקופה התלמית הגיעו יוונים לא מעטים למצרים, ובתקופה הרומית החליפו אותם הרומאים. החוקרים מציינים שכל המומיות נלקחו ממקום אחד, לכן יתכן מאוד שהן לא מייצגות את כל המגוון הדמוגרפי של מצרים. עם זאת, היוונים והרומאים השתייכו למעמד השליט ונטו להתחתן בינם לבין עצמם, ולכן יתכן גם שהם לא השאירו עקבות גנטיים רבים מאחוריהם.

המחקר מראה שהפסימיות לגבי הפקת חומר גנטי ממומיות מצריות לא היתה במקומה: בשיטות הנכונות אפשר להתגבר על הלחות וחומרי החניטה ולהוציא מידע שימושי גם ממומיות בנות אלפי שנים. המידע הזה מוסיף על מה שידענו מתיעוד כתוב, ומאפשר לנו להבין כיצד נעו ונפגשו אוכלוסיות בעולם העתיק.