כבר יותר מעשור ידוע שפליטת גידוף עסיסי יכולה להקל כאבים. מחקר חדש מגלה שמה שעובד הכי טוב הן קללות ישנות ומוכרות, שמביאות איתן מטען רגשי

למי מאיתנו לא התחשק לפעמים לפלוט גידוף או קללה בעקבות כאב פתאומי? לא רק שרבים מאיתנו מגיבים כך לכאב, אלא שהמנגנון הזה אף חוצה תרבויות. האם יש סיבה לכך, מעבר להרגל ותגובה אוטומטית?

מחקר שפורסם בשנת 2009 ביקש לבחון אם גידוף משפיע על תחושת הכאב. לשם כך השתמשו החוקרים במבחן לחץ הקור, שבו נבדק מתבקש להכניס את ידו לתוך דלי עם מי קרח ולהשאיר אותה שם כמה שיותר זמן. משך הזמן שבו הנבדק מצליח להשאיר את היד בדלי מעיד על רמת העמידות שלו לכאב. הנבדקים עברו את המבחן בשני מצבים שונים: האחד כשהם מקללים, ובשני הם חזרו על מילה ניטרלית. החוקרים מצאו כי כשהנבדקים קיללו, העמידות שלהם לכאב הייתה ארוכה יותר ותפיסת הכאב שלהם פחתה לעומת המצב הניטרלי. החוקרים ראו גם כי כאשר הנבדקים קיללו, קצב הלב שלהם היה גבוה יותר. מסקנת החוקרים הייתה שקללות גורמות להיפואלגזיה, כלומר לתפיסת כאב מופחתת. 

הסבר אפשרי לתופעה הזאת הוא שגידופים מעוררים את המערכת האוטונומית של הגוף – סדרה של תגובות פיזיולוגיות שמופעלות כשאנחנו נתונים ללחץ או לאיום, וכך גורמת לשיכוך כאב. הסבר אפשרי אחר לתופעה הוא שמדובר במנגנונים של ויסות קשב, כלומר שאנחנו מתרכזים בקללה ושוכחים לרגע מהכאב.

דלי של מי קרח | צילום: Semiglass, Shutterstock
הגידופים הפחיתו את תחושת הכאב. דלי של מי קרח | צילום: Semiglass, Shutterstock

כוחו של הרגל

אכן, מחקר שפורסם בכתב העת Frontiers in Physiology בחן את ההשפעה של גידוף על תפיסת הכאב, בניסיון לפענח בין השאר את המנגנונים הפסיכולוגיים שדרכם גידופים עשויות להפחית כאבים. החוקרים בחרו להשוות בין שימוש בקללה מוכרת ונפוצה, לבין קללות שהמציאו בעצמם לשם המחקר ונועדו להידמות לקללות מוכרות במאפיינים מסוימים, כגון הומור או צורת הביטוי שלהן. 

גם כאן השתמשו החוקרים במבחן לחץ הקור, אך הפעם בדקו ארבעה מצבים שונים: שימוש בקללה מוכרת, שתי קללות חדשות או מילה ניטרלית. במחקר החדש מדדו החוקרים לא רק כמה זמן הנבדק מצליח לשאת את הכאב, אלא גם את סף הכאב, על פי משך הזמן שנדרש לנבדקים להודיע שכואב להם מרגע שהכניסו את היד למי הקרח.

החוקרים ציפו שגם הקללות החדשות ישפיעו על תחושת הכאב, אך גילו שלא הייתה להן השפעה דומה לזו של הקללה המוכרת. מכאן הסיקו כי הגורמים השטחיים, כמו איך הגידוף נשמע או עד כמה הוא מצחיק, לא מסבירים את השפעת הקללות על תחושת הכאב. ייתכן שהלמידה המוקדמת והתגובה הרגשית הנרכשת המתקשרת לקללות חשובות לתפיסת הכאב. החוקרים הסיקו כי הסחת הדעת הנלווית לפליטת הקללה מהפה אינה מסבירה כנראה את התופעה, ויש להמשיך ולחקור את תפקידה של העוררות הרגשית בהקלת הכאב.

אם כן, נראה שקללות מקלות על תחושת הכאב, אם כי המנגנון שהן משפיעות באמצעותו עדיין לא ברור. אך חשוב לדעת שככל שהקללות הן חלק יותר דומיננטי מחיי השיגרה של אדם, והשימוש בהן יותר תדיר בחיי היומיום, האפקט הזה דועך, לכן כדאי לשמור אותן לרגעים שאנחנו באמת זקוקים להן.

 

תגובה אחת

  • חגית להב

    קללות והרגעת מתחים מהפאן הפסיכולינוויסטי

    בעצם הפעולה של פליטת הקללה, מוציאים המון אויר, יש בזה שחרור. הזרמת חמצן למוח ולריאות והוצאת רעלנים ופחמן דו חמצני... בקיצור... ונטילציה. כשחושבים על מילים שאנשים משחררים בשעת כעס, יש בהן משום נשיפה ממצב של צמצום וחריקת פה, לשון, שפתיים ושיניים עד לפתיחת הפה כדי לשחרר את הצליל הסוגר של מילת הכעס. הצליל הסוגר בד"כ הינו צליל עיצורי (אות עיצור, לא אות תנועה), שמאפשרת לפוצץ אותו באברי ההגייה, או לרסס אותו, להשמיע אותו קולנית דרך חיתוך אברי הפה השונים (שפתיים, שיניים, לשון וכו'). אקט של שחרור כעס שהוא גם קולני וגם מוחשי- טקטילי (של אברי המגע והחישה). כך גם פליטת האויר מן הריאות. ביוגה ואומנויות מזרח שונות מתאמנים על הוצאת אויר בצורה קולית בכדי לשחרר מתחים. יש מחקרים על תפקידו התראפויטי של הקול, ותרגולי נשימות והשמעת קולות שתפקידן לשחרר אנדורפינים וחומרים כימיים במוח, שמייצרים תגובות כימיות המשולות לפעולתם של תרופות. למשל בלידה ובכאב בכלל ידוע שלצעקה תפקיד חשוב בשחרור של משככי כאב, במעוררי הנאה, ועוד מוליכים עצביים שמשפיעים על התחושות הגופניות. אולי צריך לייצר סדנת קללות לשחרור כעסים, ממש כמו שיש סדנת צחוק ... בטוחני שאם המחקר יקח זאת עוד, מהפאן הפסיכולינגויסטי לשוני- שפתי- פונולוגי, ימצאו שיש דברים בגו. בהחלט הגיוני, שיש תהליך פסיכולוגי של "הצמדה" attachment של הפעולה הפיזיולוגית עצמה למילה באשר היא, בין אם בשפת המקלל או לא, אשר מתחברת לו בתהליך התנייה בסיסי לתמונות ואירועים שמגבירים את עוצמתה ומכאן, יעילותה. מרתק! אני חושבת כעת על כמה קללות שעולות על דעתי כרגע, שאני מקללת בשעת כעס, ובאמת הן די קבועות... אבל אני גם מנסה לחשוב על קללות בשפות שונות, ומגלה על פניו, שהן בעיקר מסתיימות בצלילים פוצצים ולא חוככים (קרי עיצורים שמשמיעים רעש, ולא אותיות תנועה בהן הפה פתוח ללא חיכוך וחיתוך של אברי ההגייה והדיבור). אכן אותיות פוצצות משחררות יותר אויר, רוק, וכנראה גם מחוללות יותר הקלה שעצבים וכעסים. למשל נסו לסנן בכעס מהפה את המילים הגסות שאתם יכולים להעלות על דעתכם, בין אם כאלו שאתם אומרים, או כאלו שבני משפחה או קרובים לכם אומרים, ונסו להרגיש את הפיצוץ של הוצאת האויר והנשיפה, אך גם אותיות שמייצרות (exhale) נשיפת אויר בלבד, ... fuCK, merDe, shiT, חאלא-ס, אינעל אבו-ק, שיט, לעזאז-ל, כוסאמ-ק ... לא נעים. שבת היום. אבל המסר בטח הובן. מצרפת קישור משפה שאיני מכירה- נורווגית. רק בשביל להמחיש את הנקודה שלי. אפשר לךהקשיב ולראות את הדוברת כאשר היא משחררת את המילה של הקללה מפיה ולהבין את השחרור הכרוך בזה.
    https://www.youtube.com/watch?v=pT-X9WXTS-w&ab_channel=Sunny