אלימות: לא לבני אדם בלבד

האלימות בחברת בני האדם מטרידה הוגים, פילוסופים, סופרים, אנשי חינוך וחוקרים במשך מאות ואף אלפי שנים – האם יצר לב האדם רע מנעוריו, או שמא הוא לומד מהסובבים אותו לנהוג באלימות? האם אלימות טבועה בגנים שלנו, או שהיא תוצר של התרבות שבה גדלנו? עכשיו מצטרפים לדיון גם ביולוגים אבולוציוניים. במאמר חדש בדקו חוקרי אבולוציה את אחוז בעלי חיים הנהרגים בידי בני מינם בשורה ארוכה של יונקים. החוקרים מצאו כי באופן היסטורי, בני אדם הורגים אלה את אלה בשיעור המצופה מפרימט ממוצע – אך בחברה המודרנית שיעורי ההרג ירדו במידה ניכרת.

חוזה גומס (Gomez) ועמיתיו ניתחו כ-3,000 מאמרים שחקרו תמותה ב-1,024 מינים שונים של יונקים, וגילו שאצל כמעט 40% מהם יש תיעוד של הרג פרטים בידי בני מינם. האחוזים של הרג כזה שונים מאוד בכל מין. אצל עטלפי ערפד, למרות שמם, רק אחד מ-10,000 מקרי מוות נגרמים בידי עטלפים יריבים. לעומת זאת, אצל טורפים מסוימים, כמו זאבים ואריות, השיעור עולה ל-12 או 13 מתוך 100.

אך אלה אינם בעלי החיים הקטלניים ביותר כלפי בני מינם. היונקים הרצחניים ביותר שהחוקרים הצליחו למצוא הם סוריקטות (Suricata suricatta). כמעט אחת מכל חמש סוריקטות מוצאת את מותה בידיה – ובשיניה – של סוריקטה אחרת. גם המרמיטות מדורגות ברשימת הרוצחים לפני הטורפים הגדולים, וכן כמה מינים של למורים וקופים.

הפרימטים – הסדרה שכוללת אותנו לצד קופים, קופי-אדם, למורים ועוד – אכן התבלטה ברשימה כאלימה במיוחד. שיעור המוות בידי בן אותו מין היה מעט יותר משני אחוז אצל פרימט ממוצע, גבוה מהממוצע אצל יונקים באופן כללי.

תנודות היסטוריות

מה גורם לבעלי חיים להיות אלימים יותר כלפי בני מינם? מתברר כי חיים בקבוצה תורמים לכך: כשהיריבים שלך נמצאים קרוב אליך, הסיכוי להתנגשויות קטלניות עולה. טריטוריאליות, והדחף להגן על הטריטוריה שלך, קשורים גם הם להתנהגות אלימה. נוסף על כך נראה שקבוצות קרובות נוטות להתנהג בצורה דומה: אם הקרובים שלך אלימים, סביר שכך תהיה גם אתה; ואם הם רגועים ושלווים, יש יותר סיכוי שגם אתה תימנע מאלימות.

לפי הממצאים האלו הסיקו החוקרים כי שיעור ההרג בחברות בני האדם, כנציגים של סדרת הפרימטים, אמור להיות כ-2 אחוז. כדי לבדוק עד כמה המציאות בשטח תואמת את התחזית, סקרו החוקרים סטטיסטיקות עכשוויות ממדינות שונות, כמו גם רישומים היסטוריים ואפילו מחקרים ארכיאולוגיים. הם מצאו כי בזמנים פרהיסטוריים, שבהם אנשים חיו בקבוצות נודדות של ציידים-לקטים השיעור היה גבוה במקצת מהמצופה – כ-3.5 אחוז.

לאחר שבני האדם התרכזו בכפרים ובערים עלה אחוז האנשים שנהרגו בידי אנשים אחרים. בימי הביניים שיעור הקטל הגיע ל-12 אחוז באזורים מסוימים, אך במאות השנים האחרונות הוא הלך וירד. כיום, גם אם כמובן ישנה שונות רבה בין מדינות ואזורים שונים, הסיכוי למוות מידי אדם אחר עומד בממוצע על כ-1.3 אחוז. נתון זה כולל את המלחמות הנוראות של המאה ה-20, ואף שנרצחו ונהרגו בהן גם אזרחים רבים, שיעור התמותה בהן עדיין נמוך מאשר במלחמות בעת העתיקה שבהן הלחימה היתה פנים אל פנים. שיעור הקטל של בני אדם בידי בני אדם בימינו (הכוונה לקטל מכוון, לא כולל תאונות למשל) נמוך מהמצב בתקופה הפרהיסטורית, וגם מהתחזית המבוססת על המתרחש בקרב בעלי חיים אחרים.

לשכלל את המודל

מסקנתם של החוקרים הייתה כי בעוד המורשת האבולוציונית שלנו בהחלט משפיעה על התנהגותנו, היא אינה קובעת אותה. השינויים המשמעותיים בשיעור ההרג בין תקופות שונות מראים כי התרבות והמנהגים בהחלט יכולים למתן – או להחמיר – את הנטייה האבולוציונית שלנו לאלימות. כפי שהגדיר זאת גומס בריאיון לכתב העת Science - "אבולוציה היא לא כתונת משוגעים". היא מאפשרת לנו לזוז ולשנות.

המחקר זכה לשבחים רבים על היקפו המרשים, אך גם לביקורת. היו חוקרים שהעירו על הבעייתיות באיסוף נתונים מאתרים ארכיאולוגיים והשוואתם לסטטיסטיקות מודרניות. אחרים ביקרו את העובדה שהמחקר כלל יחדיו סוגים שונים של אלימות קטלנית. בריאיון למגזין "אטלנטיק", אמר ריצ'רד רנגהאם, החוקר קופי אדם, כי אצל פרימטים הרג תינוקות הוא הנפוץ ביותר, אך בני אדם שייכים למינים ההורגים פרטים בוגרים בשיעור גבוה יחסית ובכך הם דומים יותר לאריות, לזאבים ולצבועים.

גומס עצמו מודה שאכן הפרטים האלו עשויים להיות חשובים, וכיום הוא ועמיתיו עובדים על פיתוח של המודל שבנו, שיביא גם אותם בחשבון. מודל כזה ייתן לנו תמונה מלאה יותר על המורשת האבולוציונית שקיבלנו מאבותינו – ואיך אנו מתמודדים איתה.