הנשק שניצח את הסרטן

לפעמים דווקא ההמצאות הנוראות ביותר שמפיק המוח האנושי בימי מלחמה מנוצלות לאחר מכן לצרכים חיוביים. רבים יודעים, למשל, שהטילים הגרמניים שהשליטו טרור על אנגליה בימי הבליץ היו הבסיס לטילים שהביאו את האדם לירח חצי יובל לאחר מכן. פחות ידועה התרומה המפתיעה לרפואה של גז החרדל, כשעבר משדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה אל בתי החולים, למלחמה מול אחד האויבים האכזריים ביותר של האנושות, מחלת הסרטן.

נשק קטלני

מלחמת העולם הראשונה הממה את בני דורה. השילוב של אמצעי הרג חדשים ויעילים במיוחד עם שיטות לחימה מיושנות הוליד קטל חסר תקדים, במיוחד במלחמת החפירות חסרת התועלת שהתנהלה במשך קרוב לארבע שנים בוורדן, בסום ולכל אורך החזית בצרפת ובבלגיה. כ-16.5 מיליון איש, 60 אחוז מהם חיילים, נהרגו בארבע שנות המלחמה, והניצולים היו משוכנעים שהאנושות לא תעז לעולם לחזור למחזות כאלה של אכזריות והרג. הם טעו, כפי שהוכח כעבור שני עשורים במלחמת העולם השנייה.

אחד החידושים המחרידים ביותר במלחמת החפירות היה השימוש שעשו כל הצדדים בגזים רעילים. תחילה גז מדמיע, ואחריו גז כלור קטלני, גז פוסגן, והמפחיד מכולם – גז החרדל. אמנם לא היה זה הרעל הקטלני ביותר שבו השתמשו במלחמה, אבל הוא שיתק את האויב מצוין. מסכת גז לא הייתה יעילה להגנה מפניו מכיוון שהוא פגע גם בעור. בחשיפה רבה הוא חולל דימומים פנימיים וחיצוניים וכאבים קשים, ורבים מקורבנותיו מתו בייסורים בתוך כמה שבועות.

הגז שייך למשפחת החרדלים הגופרתיים, שהם גזים מבוססי גופרית שריחם דומה לצמח החרדל או השום. בצורתו הבסיסית הוא נוזל צמיגי וחסר צבע, אך בשימוש צבאי נוספו לו חומרים נוספים שהעניקו לו את הגוון הצהבהב המזוהה איתו. ההשפעה שלו איטית: ביממה הראשונה לאחר החשיפה אין בדרך כלל כל תסמינים, אך בהמשך מתפתחות כוויות ושלפוחיות על העור, צריבה בעיניים עד כדי עיוורון זמני ודימומים בריאות אצל מי ששאפו אותו במינון גבוה. החומר גם היה עמיד מאוד ונשאר בשטח כמה ימים אחרי הפיזור הראשוני שלו, והרעיל אפילו את מי שרק נגעו בבגדיהם של חיילים שנחשפו לגז.

התכונות האלה של גז החרדל הביאו לכך שבאמנת הנשק הכימי משנת 1993 הוא סווג בדרגה החמורה ביותר והוגדר כחומר שאין לו כל שימוש אזרחי. בפועל ההגדרה הזאת רחוקה מלהיות מדויקת.

הגז פותח באמצע המאה ה-19. לגרסתו הסופית היה אחראי המדען הבריטי הנס תאצ'ר קלרק (Clarke), אך הראשונים שהכניסו אותו לשימוש צבאי היו הגרמנים ביוזמת אבי לוחמת הגזים, המדען פריץ הבר (Haber). מעניין שממש בסוף המלחמה, בשנת 1918, זכה הבר בפרס נובל על פיתוח אחר שלו למטרות שלום: שיטה לייצור המוני של דשנים מבוססי אמוניה, שממשיכה עד היום לספק מזון למיליארדי אנשים. באותה שיטה, אגב, משתמשים גם לייצור חומרי נפץ.

הנוסחה הכימית של גז חרדל. shutterstock

מנשק לתרופה

מוראות המלחמה הגדולה הובילו אחריה למחקר בניסיון לפתח תרופה לגז החרדל, שהתחדשו ביתר שאת במהלך מלחמת עולם השנייה בשל החשש מפני חזרה למלחמת גזים. זה מה שעשו לואיס גודמן (Goodman) ואלפרד גילמן (Gilman) מאוניברסיטת ייל, כשבחנו את הרשומות הרפואיות של חיילים שנפגעו מגז חרדל וגילו שאצל רבים מהם חלה ירידה משמעותית בשיעור התאים הלבנים של מערכת החיסון בדם. אלה היו בדיוק אותם תאים שמוטציות בהם עלולות לגרום לוקמיה (סרטן הדם) ולימפומה (סרטן בלוטות הלימפה).

גודמן וגילמן שיערו שאם גז החרדל משמיד תאים לבנים בריאים, הוא יוכל לעשות אותו הדבר גם לתאים סרטניים. הניסויים הראשונים על חיות הראו תוצאות מבטיחות, ושני המדענים חיפשו מתנדב אנושי לניסוי בבני אדם. הם מצאו את JD (שמו נחשף רק בראשי תיבות מטעמי צנעת הפרט), שסבל מלימפומה מתקדמת בכמה מוקדים, ובכלל זה גידול גדול בלסת וגידולים נוספים בבית השחי. מצבו היה חסר תקווה וסבלו היה עצום, לכן הוא הסכים לנסות את התרופה החדשה.

ב-27 באוגוסט 1942 קיבל JD זריקה ראשונה של חרדל חנקני, גרסה של גז חרדל שפותחה בשנות ה-30 והשפעותיה דומות, וזריקה נוספת מדי יום. כדי למנוע בהלה מיותרת החוקרים קראו לתרופה "חומר X", בלי להזכיר את הקשר שלה לגז השוחות הקטלני. הטיפול הצליח יפה, ובכל זריקה מצבו של החולה השתפר – כבר בסוף אוגוסט הוא הצליח סוף סוף לישון, לבלוע ולאכול. ב-6 בספטמבר מצבו כבר היה הרבה יותר טוב, אבל גם ספירת תאי הדם הלבנים שלו ירדה בצורה דרמטית. בתוך חודש לא נותר זכר לסרטן שלו.

למרבה הצער, עבור JD הייתה זו הקלה זמנית בלבד. הסרטן הגרורתי שלו התפשט כבר בגופו ובסופו של דבר הוא נפטר מהמחלה. תאי הסרטן הבודדים ששרדו את הטיפול פיתחו עמידות לחרדל חנקני והמחלה התפרצה מחדש במלוא עוזה. בתחילת דצמבר, 94 ימים אחרי תחילת הטיפול, הוא מת.

זה היה הטיפול הכימותרפי הראשון, וכשזוהו מנגנוני הפעולה שלו פותחו בהשראתם כל התרופות הכימותרפיות היעילות יותר הקיימות כיום. בגלל המלחמה, חלק מהתיעוד הרפואי של המקרה אבד ומאמר ראשון עליו פורסם רק ב-1946, וגם הוא עם מידע חסר מאוד. רק ב-2009 אותרו לבסוף הרשומות המקוריות מהאשפוז של JD, האיש שבהתנדבותו הוכיח שטיפול כימותרפי יכול להיות יעיל נגד סרטן, אך גם עד כמה הטיפול הזה מסוכן לחולים.

המחקר על חרדל חנקני המשיך, וב-1948 פרסם אלכסנדר האדו (Haddow) מאמר פורץ דרך שבו גילה מהם המרכיבים הספציפיים בחומר שהשמידו את תאי הסרטן. הוא גילה גם איך להפחית את רעילות התרופה ובה בעת לשפר את יעילותה. בדיעבד התברר שאותם מרכיבים בגז החרדל שהאדו גילה מפעילים את מנגנון המוות התאי בתאים סרטניים וכך משמידים אותם.

מחקרים נוספים הובילו לפיתוח תרופות כימותרפיות יעילות יותר לסוגי סרטן שונים ולניסויים נוספים בבעלי חיים ואחריהם בבני אדם. עם זאת, עד היום נעשה לפעמים שימוש בחרדל חנקני – אותו גז חרדל מפורסם – לטיפול במקרים מסוימים של סרטן ריאות ולימפומה מסוג הודג'קין. כלורמבוציל, תרופה דומה מאוד לחרדל החנקני המקורי, משמשת כיום בהצלחה רבה לטיפול בסוגים מסוימים של סרטן הדם ולימפומה.

וגז החרדל עצמו? הוא נשאר בשימוש צבאי גם אחרי מלחמת העולם הראשונה, אך בהיקף קטן הרבה יותר. למשל, מצרים השתמשה בו בתימן בשנות ה-60 ועירק הפעילה אותו מול הכורדים בשנות ה-80. נטען שגם המדינה האסלאמית (דאעש) השתמשה בו ממש לאחרונה, בשנת 2015, שוב מול הכורדים. וכך הוא משמש במקביל להצלת חיים ולהרג חסר רחמים – כמו עוד פיתוחים רבים אחרים שהאנושות הביאה לעולם.