המאמר הקטלני

"הטענות במאמר המקורי כי הילדים נבדקו שוב ושוב וכי ועדת האתיקה המקומית אישרה את הבדיקות התבררו כשקריות" -  כתב העת Lancet בהודעה על משיכת המאמר

ב-28 בפברואר 1998 פרסם הרופא דאז הבריטי אנדרו וייקפילד (Wakefield) מאמר בכתב העת הרפואי Lancet, ובו תיאר 12 מקרים של ילדים שלקו בבעיות דלקתיות במעיים והתדרדרות בתפקודי השפה, וחלקם אובחנו כאוטיסטים. הורי הילדים דיווחו כי הם קיבלו את החיסון המשולש, נגד חצבת, חזרת ואדמת, זמן קצר לפני הופעת התסמינים. הבעיה במאמר לא הייתה מה שאפשר להסיק ממנו, אלא העובדה שהוא היה שגוי מהיסוד, ואף שקרי. שנים לאחר מכן התברר שהיו במחקר בעיות מתודיות קשות, ניגודי עניינים ואף זיוף תוצאות, אך גם בלי כל אלה,  אי אפשר ללמוד הרבה מהנתונים שפורסמו, משום שסמיכות זמנים אינה מעידה בהכרח על סיבתיות. זאת ועוד, מדובר ב-12 מקרים אנקדוטליים שלא בהכרח - או במקרה זה בהכרח לא – מעידים  על הכלל. המאמר הזה היה יריית הפתיחה למחול שדים שאת תוצאותיו אנחנו מרגישים עד היום, ואפשר אף לומר  שגבה לא מעט קורבנות.

שלוש שנים לאחר מכן התפטר וייקפילד  מבית החולים Royal  Free בשל "חילוקי דיעות מקצועיים", אך המשיך  להטיף לפיצול החיסון המשולש. בשנת 2004 חשף העיתונאי בריאן דיר ב"סאנדיי טיימס" כי חלק מתוצאות המחקר נועדו לשמש בתביעה נגד יצרני החיסונים וכי אחדים מהילדים "נבחרו" להשתתף במחקר. בהמשך התברר כי וייקפילד עצמו ובית החולים קיבלו כספים מעורכי דין שחיפשו דרך להוכיח שחיסונים אינם בטוחים, כדי לתבוע את קרן הפיצויים. לא פחות חמור, עוד לפני הפרסום הגיש וייקפילד בקשה לרשום פטנט על חיסון מפוצל. ב-2007 עשרה משותפיו של וייקפילד למאמר משכו את ידיהם מהפרסום. ב-2010 נשלל רשיונו של וייקפילד לעסוק ברפואה, והמחקר המקורי נפסל – 12 שנים לאחר שפורסם.  

עלייה בתחלואה

החיסון המשולש הוא נגד חצבת, אדמת, חזרת ולפני מספר שנים הוספה גם האבעבועות רוח לתרכיב. כדי להמחיש את המשמעות של ירידה בהתחסנות נתמקד דווקא בחצבת, הנפוצה, המדבקת והמסוכנת מבין ארבע המחלות. שיעור התמותה מחצבת עומד על כאחד מכל 500 חולים, ואחד מכל אלף חולים סובל מסיבוכים מוחיים.  אם תוסיפו לכך את העובדה שמדובר במחלה המדבקת ביותר המוכרת לאדם, לא מפתיע שגם כיום היא הורגת עשרות אלפי בני אדם בכל שנה, בעיקר בעולם השלישי.

מאמרו של וייקפילד הצית בהלה בציבור שהחיסון עלול לגרום לאוטיזם. התוצאה הייתה ירידה בשיעור ההתחסנות, ובעקבותיו עלייה במספר ההתפרצויות של חצבת במדינות שבהן יש תכנית חיסונים מסודרת כמו בריטניה וארה"ב. אין כנראה דרך לתאר זאת חוץ מהמילה "אבסורד": מחקר מזויף הוביל למסקנה שגויה, וגרם לקבלת החלטות לא נכונה שהובילה לתחלואה ותמותה של אלפי ילדים מחצבת – מחלה בת מניעה. אחת הסיבות שמרתיעות עד היום אנשים מלהתחסן נגד חצבת או לחסן את ילדיהם הוא החשש הלא מבוסס מאוטיזם, שהתחיל –  או  התחזק – במאמרו של וייקפילד, אם כי באופן אירוני המחלה עצמה היא שגורמת לפגיעות מוחיות, ולא החיסון המונע אותה.

במחקר שהתפרסם ב-2016 הראו חוקרים מארצות הברית  כי התפלגות של חולי החצבת ב-18 התפרצויות  מעלה שאחוז הלא מחוסנים שחלו בחצבת גדול בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה. יתרה מכך, כ-70 אחוז מהם לא התחסנו מסיבות שאינן רפואיות. מכיוון שהחיסון אינו מבטיח 100 אחוז הגנה, ולא עובד אצל כל המחוסנים, יש חשיבות רבה להתחסנות האוכלוסייה באחוזים גבוהים. קיום "כיסים" לא מחוסנים עלול לפגוע דווקא באנשים בעלי מערכת חיסון חלשה: תינוקות, קשישים, או חולי סרטן ואיידס. דוגמה מצוינת לכך היא ההתפרצות בארצות הברית ב-2014 שהחלה בנשא חצבת בדיסנילנד והדביקה לפחות 110 אנשים. 12 אחוז מהם היו מחוסנים, 45 אחוז לא קיבלו חיסון (רובם מסיבות לא רפואיות) ולא היה מידע לגבי האחרים. האירוע הזה מראה שלמרות שמחלה הודברה בארצות הברית ב-2004 , היא בהחלט יכולה לחזור.

המאמר של וייקפילד מן הסתם אינו הסיבה היחידה שאנשים בוחרים לא להתחסן, אבל בלי ספק הוא נתן רוח גבית חזקה לתנועות ההתנגדות לחיסונים, ותרם לא מעט להפחדה חסרת בסיס שהובילה בתורה לירידה בכיסוי החיסוני ולעלייה בתחלואה.

התרמית נחשפה. כותרת ה"סאנדיי טיימס" ב-22 בפברואר 2004, שחשפה את הבעיות והרמאויות במחקר. למעלה: המאמר המקורי

זיוף קטלני

מאמר מדעי מבוסס על אוסף של ניסויים אשר נותנים יחד  תשובה לשאלה מדעית. הדרך הנכונה לעשות זאת היא לשאול את השאלה, לתכנן ניסויים שיענו עליה ולפרסם את התוצאות כמאמר מדעי לאחר שעבר ביקורת עמיתים. לא כל מאמר הוא אמת צרופה, יש לפעמים אי דיוקים ושגיאות והם נחשפים מן הסתם כאשר חוקרים אחרים מנסים לשחזר את הניסויים. כך עובדת השיטה המדעית:  מחקרים מצטברים, תאוריות מדעיות מתגבשות על בסיסם והידע האנושי מתרחב ומעמיק. קורה לפעמים שמדען בוחר לעוות את הכללים בשביל לקבל תוצאות מובהקות יותר, או מתאימות יותר לתאוריה שלו. זהו זיוף,  והקהילה המדעית מתייחסת למקרים כאלו בחומרה רבה. מדען שנתפס מזייף תוצאות יספוג ביקורת קשה, יהיה לו קשה לפרסם מחקרים, ולקבל מענקי מחקר, ומעשה כזה עלול להביא את קצה של הקריירה המדעית שלו.

וייקפילד עצמו עבר עם משפחתו לארצות הברית, שם ניהל מכון לחקר האוטיזם, והמשיך לקדם את רעיונותיו, וכיום הוא מנהל חברה פרטית שעוסקת בתחום. למרות זיוף הנתונים שעלה בחיי אדם, מלבד שלילת רשיון הרופא שלו לא ננקטו נגדו שום צעדים ולא נפתח הליך פלילי. לכאורה מדובר בסיפור של חוקר שסרח ותו לא, אך מה שמייחד את הסיפור הזה הוא השפעתו על בריאות הציבור. וייקפילד אמנם סיים את הקריירה שלו ברפואה ובמחקר, אבל במאמר כושל ומזויף אחד הוכיח כמה קל להשפיע על דעת הקהל, וכמה ההשפעה הזו עלולה להיות מסוכנת.