35 במאי, התאריך הבדיוני שהגה אריך קסטנר, הוא הזדמנות נפלאה להציץ אל התחזיות העתידניות המדהימות של מי שנחשב לסופר ילדים חסר יומרות טכנולוגיות

אריך קסטנר (Kästner) היה אחד מסופרי הילדים הגדולים בהיסטוריה. הוא נולד בדרזדן ב-1899 וגדל במשפחה קשת יום. כשהיה בן 15 פרצה מלחמת העולם הראשונה, שאירועיה השפיעו עליו עמוקות וצרבו בתודעתו עמדו אנטי-מלחמתיות.

בסוף שנות ה-20 החל לפרסם ספרים, בעיקר לילדים ונוער. כמה מספריו הפכו לנכסי צאן ברזל בספרות הילדים, ביניהם "אמיל והבלשים", "פצפונת ואנטון", "הכיתה המעופפת", "האיש הקטן" ו"אורה הכפולה". בספריו בלט מאוד מוטיב הצדק החברתי – סיוע לחלש ולעני, עזרה הדדית, חברות אמת, חינוך טוב והגינות בסיסית בין בני אדם.

רוב ספריו של קסטנר מתרחשים בעולם מציאותי מאוד, באירופה (ובעיקר בגרמניה) של תקופתו. יוצא דופן בולט מאוד הוא הספר "35 במאי", שכפי שאפשר להבין גם משמו מתרחש כמעט כולו במחוזות דמיוניים לגמרי. בספר, שראה אור ב-1931, יוצאים הילד קונרד (דני בתרגום העברי הישן) ודודו הרוקח רינגלהוט (סבוני), למסע לים הדרומי בליווי סוס קרקס המחליק על גלגיליות.

כדי להגיע לים הדרומי נכנסים השלושה לארון העתיק במסדרון דירתו של הדוד רינגלהוט ומגיעים ממנו למקומות שונים ומשונים: ארץ העצלנים, מצודת "העבר המזהיר" שבה הם נתקלים בדמויות היסטוריות רבות, "העולם ההפוך" שמנוהל בידי ילדים, עיר העתיד "קרית חשמל", קו המשווה והים הדרומי עצמו.

גם בחלקים רבים של הספר הזה שילב קסטנר ביקורת חברתית נוקבת. הילד ודודו יוצאים למסע משום שקונרד נדרש לכתוב חיבור על הים הדרומי, כיוון שהוא טוב בחשבון. המורה שלו אמר שהילדים הטובים בחשבון הם חסרי דמיון, ולכן הילד מסיק שלא כדאי לדעת חשבון.

הסוס, מצדו, מלין על המכוניות הגוזלות את פרנסתם של בני מינו ומותירות אותם מחוסרי עבודה. בקו המשווה, שהוא רצועת פלדה הנמתחת על פני הים, הם מוצאים מנקה שמצחצחת אותו כדי להסיר את החלודה. כשהם מציעים לה להשתמש בצבע נגד חלודה, אומרת המנקה שהוא צריך להחליד קצת, אחרת היא תישאר בלי פרנסה. בעולם ההפוך מחנכים במוסד מיוחד הורים המתעללים בילדיהם או מכים אותם, וב"עבר המזהיר" נקלע רינגלהוט לעימות עם שני מצביאים היסטוריים (חניבעל והדוכס ולנשטיין), שמשחקים בחיילי עופרת אך משבחים הקרבת עוד ועוד חיילים למען הניצחון בשדה הקרב.

מבט לעתיד
כשחושבים על ספרים שחזו את העתיד, בדרך כלל לא חושבים על קסטנר. שמות כמו ז'ול ורן, ארתור סי קלארק, ה"ג' וולס, אייזק אסימוב, רוברט היינליין, דגלאס אדמס ואחרים, מזוהים הרבה יותר עם תחזיות של טכנולוגיות עתידות מתקדמות. אך קריאה ב-"35 במאי" מעלה שקסטנר לא נפל מהם בתחום החיזוי הטכנולוגי, וכמה מתחזיותיו, המתוארות בפירוט רב, התממשו בדיוק מפתיע כמה עשרות שנים מאוחר יותר.

רכבת תחתית אוטומטית: ביציאה מהעולם ההפוך נכנסים שלושת גיבורי הספר לרכבת תחתית מוזרה: בלי כרטיסן ובלי נהג ונוסעת במהירות מסחררת. כיום לרוב הרכבות עדיין יש נהג, אך במקומות רבים, ובמיוחד במסילות סגורות בלי התפצלויות (למשל רכבת פנימית בין טרמינלים של נמל תעופה), לא נדיר למצוא רכבות אוטומטיות לגמרי. מכירת כרטיסים ממוחשבת, וגם תיקוף הכרטיס במקרים רבים הפכו כבר מזמן לשגרה.

גורדי שחקים מאלומיניום: בצאתם מאותה רכבת תחתית נתקלים השלושה במעין יער של גורדי שחקים. את המגמה הזו היה קל לקסטנר לחזות, משום שבניית מגדלים כאלה היתה בשיא תנופתה, בעיקר באמריקה. ב-1931, שנת צאתו של הספר לאור, נפתח בניו יורק בניין האמפייר סטייט, שהיה אז הגבוה בעולם. זמן קצר לאחר מכן הם מבחינים שגורדי השחקים עשויים מאלומיניום – וזה כבר רעיון מהפכני לתקופה שבה חומר הבנייה העיקרי היה אבן או בטון, לעתים עם שלד פלדה.

גם היום אלומיניום לבדו אינו יכול להיות חומר בניין עיקרי, אך הוא משולב במבנה החיצוני של בניינים רבים, בעיקר כמסגרות לחלונות וקירות זכוכית, כך שבניינים רבים אכן נראים כאילו הם מצופים באלומיניום. יש כיום מתכות קלות היכולות לשמש גם בבנייה, אבל לפחות נכון לעכשיו העלות של גורד שחקים כזה תגרד בעצמה את השמיים.

מדרכות נעות: שלושת הנוסעים מגלים שהמדרכה בעיר העתיד היא למעשה סרט נע שאפשר לעמוד עליו ולנסוע לאורך הרחובות, ומי שרצה להיכנס לחנות יורד ממנו ועומד על מדרכה רגילה. רעיון הסרט הנע לא היה המצאה של קסטנר – מסועים כאלה הוצגו כבר בתחילת המאה ה-20 בירידים, למשל בתערוכה הבינלאומית בפריז בשנת 1900. ואולם לשימוש מסחרי הם נכנסו רק בשנות ה-50.

ב-1958 הותקן בפעם הראשונה מסוע כזה בנמל התעופה של בדאלאס בטקסס, וכיום הם נפוצים מאוד בנמלי תעופה ובמקומות אחרים שבהם המבקרים נדרשים לעבור ברגל מרחקים גדולים: למשל תחנות רכבת גדולות, מוזיאונים ואפילו קניונים. אגב, התחזית של המדרכות הנעות לא היתה בלעדית של קסטנר: מדרכות דומות נראות בכמה סצנות בסרט העתידני (והאילם) "מטרופוליס" מ-1927, והעניקו השראה גם לסיפור המדע הבדיוני המשפיע "הדרכים חייבות לנוע" של היינליין מ-1940.

טלפון נייד: את הרושם הגדול ביותר על המבקרים בעיר העתיד הותיר אדם שנסע על המדרכה לפניהם, ופתאום ירד אל הכביש, הוציא מכיס מעילו שפופרת טלפון, השמיע לתוכה מספר וקרא: "גרטרוד? שמעי נא, היום אאחר לארוחת הערב". בתחזית הזאת היה קסטנר חלוץ של ממש. השימוש בטלפונים כבר היה נפוץ ומקובל בזמנו, אך השימוש במכשירי קשר אלחוטיים נמצא עדיין בחיתוליו. בשנות ה-20 הותקנו מכשירי קשר כאלה בכמה קווי רכבת בגרמניה (ספק אם כלי רכב אחר היה מסוגל לשאת אותם, בשל גודלם ומשקלם).

טלפונים ניידים של ממש, שמסוגלים להתקשר גם לרשת הטלפון הקווית, יצאו לשימוש מסחרי בארה"ב רק בסוף שנות ה-40. גם הם היו כבדים ומסורבלים מאוד, ולכן היו שימושיים רק במכונית, ולא לנשיאה בכיס.

הזינוק בטכנולוגיית הטלפונים הניידים הגיע בשנות ה-70, עם פיתוחו של הרעיון הסלולרי (כלומר מבוסס על תאים). על פי העקרון הזה, כל אזור גיאוגרפי מחולק לתאי שטח שבמרכזם אנטנה, והמערכת יודעת להעביר כל מכשיר מאנטנה לאנטנה כשהוא עובר בין תאי השטח. האפשרות לשדר לאנטנה קרובה יחסית, והשכלולים בתחומי האלקטרוניקה והסוללות, אפשרו למזער את המכשירים הניידים, ובשנות ה-80 כבר התחילו להופיע מכשירים שאכן היה אפשר להכניסם לכיס, כפי שחזה קסטנר. השילוב בין טלפונים למחשבים זעירים, איפשר גם להשתמש בתוכנות שמזהות קול ולהקריא מספרים או שמות לטלפון במקום חיוג או הקלדה.

מעניין לשים לב שבין השורות חזה קסטנר עוד תופעה מעניינת. אצלו, המטלפן יורד מהסרט הנע בזמן השיחה, אולי כדי לא להפריע לנוסעים האחרים, או שמא כדי לא לאבד ריכוז ולהתנגש במישהו. הלוואי שמשהו מהנימוס הגרמני המובנה בתחזיתו היה שורד גם במאה ה-21.

מכוניות בלי נהג: קונרד מבחין לתדהמתו שלמכוניות בעיר העתיד אין נהג, וזקנה חביבה מסבירה לשלושת המטיילים כי המכוניות בעיר העתיד נהוגות מרחוק, בשיטה המבוססת על קשר מתוחכם בין שדה אלקטרומגנטי לתחנת השידור. כ-80 אחרי צאתו של הספר לאור התחיל החזון לקרום עור וגידים, בכמה מיזמים, ובראשם המכוניות האוטונומיות של גוגל.

קסטנר לא היה הראשון להציע חזון כזה – כבר בשנות ה-20 היו דיווחים בעיתונות על פיתוחים עתידיים כאלה, אבל חלפו עשורים רבים בטרם הבשילה הטכנולוגיה. המכוניות הניסיוניות של היום דומות רק במידה מסוימת לחזון של קסטנר, משום שהן אינן דורשות תחנת שידור, אך הן מצוידות במערכות תקשורת, ואפילו למערכת איכון לוויינית – שקסטנר לא חזה. עם זאת, גם במכונית האוטונומית הוא שילב את המערכת הקולית המאפשרת לקשישה החביבה פשוט לומר לרכב לאן לנסוע – טכנולוגיה שבהחלט נמצאת בהישג ידנו.

עיתון בשמיים: תושבי עיר העתיד רואים את העיתון מודפס בשמיים, באותיות "לבן על גבי תכלת". בספר התושבים נעמדים לקרוא את העיתון של אחר הצהריים, מה שמעיד שהוא מתעדכן כנראה כמה פעמים ביום, קצת בדומה לאינטרנט כיום. אמנם הטכנולוגיות שברשותנו מאפשרות כיום להדפיס את העיתון על צגים נוחים וזמינים הרבה יותר, אך הרעיון של עיתון כזה, או לפחות מבזקי חדשות כתובים, מיושם כיום בכל בית, משרד או חדר המתנה.

מעניין לשים לב גם לתוכן העיתון – נוסף על דיווח בדבר משא ומתן עם תושבי מאדים, מופיע בו פירוט של שידורי רדיו והצגות קולנוע בבתים פרטיים. החזון הזה פורסם חמש שנים לפני שידור הטלוויזיה הראשון בהיסטוריה – הרבה לפני שהטלוויזיה אכן הגיעה לכל בית והמונח "קולנוע ביתי" היה למציאות.

תעשייה אוטומטית: בעיר העתיד יש מפעל ענקי שאליו שועטים, או נשאבים, מאות בני בקר. בצד השני של הבניין עומדת שורה ארוכה של רכבות משא חשמליות, ומהקיר האחורי נופלת לתוך הקרונות התוצרת המוכנה: מזוודות עור, חביות חמאה, נעלים, שימורי בשר, גבינה, נקניקים ואפילו מיתרי כינור. את כל העבודה עושות מכונות, ורק אדם אחד משגיח על המפעל. התעשיה של ימינו עדיין לא הגיעה לרמה כזאת של יעילות, אבל המגמה היא בהחלט בכיוון הזה. מקצועות רבים נעלמים והולכים כשמחשבים ורובוטים תופסים את מקומם של העובדים האנושיים.


חוש צדק חברתי מפותח, אבל גם תחזיות טכנלוגיות מפתיעות ברמת הדיוק שלהן. אריך קסטנר | מקור: ויקיפדיה

העתיד שלא היה
יש בעיר העתיד של קסטנר גם כמה חזונות שלא התגשמו, בעיקר בתחום החברתי. הזקנה במכונית מספרת להם שבקרית חשמל אנשים אינם זקוקים לכסף: המכונות מספקות את כל צרכיהם, וגם החקלאות ממוכנת ברובה. אנשים שעובדים עושים את זה להנאתם, כדי לא להשמין, כדי לתת מתנות איש לרעהו או פשוט כדי ללמוד דבר חדש.

עיר העתיד מקבלת את כל החשמל שלה מאשדות הניאגרה. בין השורות קסטנר רמז כנראה על מערכת הובלת חשמל למרחקים ארוכים מאוד, משום שגם בדמיון הדרך בין ברלין לים הדרומי אינה עוברת בצפון אמריקה. בגלל הגשמים העזים שירדו שם עוצמת הזרם גדלה, והחשמל הבלתי נשלט מביא לחורבנה של העיר. שלושת המטיילים הנמלטים ממנה רואים את המעליות עפות מהגגות, גורדי השחקים קורסים, בית החרושת עובד הפוך ובשמיים מופיע העיתון של מחרתיים. האם זו היתה דעתו של קסטנר על הסכנה של תלות יתר בחשמל ובטכנולוגיה? את זה נשאיר לשיקול דעתו של הקורא.

עצלנים וחרוצים
הרבה לפני עיר העתיד מבקרים שלושת גיבורי הספר בארץ העצלנים. גם שם מתאר קסטנר שפע של פטנטים מתוחכמים שנועדו להקל על חייהם של בני האדם: עצים שגדלים עליהם כל סוגי הפירות ובלחיצה על כפתורים בגזע אפשר לקבל מוצרים שונים: לפתן, עוגת פרי, ריבה ועוד; תרנגולות שגוררות מחבתות, וכשהן רואות בני אדם הן מטילות מיד חביתה עם נקניק או עם אספרגוס; בתים שסוסים גוררים אותם ממקום למקום כדי שהדיירים לא יצטרכו לצאת וללכת; בגדים צבועים על הגוף שפוטרים את העצלן מהצורך להתלבש; ארוחה המורכבת מגלולות בטעמים שונים בליווי שקופיות של מאכלים החוסכת את הצורך לבשל, לערוך, ללעוס ולהדיח כלים; מטריות שצצות מהאדמה עם רדת הגשם; ואפילו תחנת ניסיונות שבה מופיע מיד כל מה שהאדם מדמיין.

מעניין לשים לב שקסטנר השכיל להבחין בין טכנולוגיות, שרבות מהן מיושמות בצורה זו או אחרת קצת פחות ממאה שנים לאחר כתיבת הספר, לבין רעיונות דמיוניים באמת או בלתי ניתנים ליישום. הוא חילק אותם באופן מובחן מאוד בין שני העולמות האוטופיים שברא. את הפטנטים הדמיוניים הוא מיקם בארץ העצלנים, ואילו בטכנולוגיה היישומית זכו תושבי עיר העתיד, שאינם צריכים לעבוד אך הם חרוצים מטבעם וממלאים את זמנם בעיסוקים שונים.

בסופו של דבר העצלנים ממשיכים בדרכם, בעוד העיר האוטומטית נחרבת. אבל קסטנר לא מותיר אותנו פסימיים לגמרי. כשהדוד רינגלהוט זועק "גן העדן מתפוצץ!" למראה חורבנה של העיר האוטומטית, קונרד תופס בזרועו ואומר, "אין בכך כלום! כשאגדל, נבנה לנו גן עדן חדש!"

4 תגובות

  • אלעזר

    לגבי העיתון בשמיים

    יש הצעות להקרין סטטוס של בלוקצ'יין על הירח, כדרך להגדיר מידע עליו יש קונצנזוס גלובלי

  • אנונימי

    כתבה נהדרת

    תודה

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןאיתי נבו

    תודה רבה!

    תודה רבה!

  • אנונימי

    מזכיר נשכחות.

    35 במאי, או דני רוכב אל הים הדרומי