159 שנים להולדתו של רונלד רוס, שגילה כי יתושים הם המעבירים את טפיל המלריה

רונלד רוס (Ross) נולד ב-13 במאי 1857 באלמורה שבהודו, בנו הבכור של גנרל בריטי ששירת בהודו. הוא רצה להיות צייר, מלחין, מתמטיקאי סופר ומשורר, אך מצא עצמו בבית הספר לרפואה סיינט ברתולומיאו בלונדון, לפי רצונו של אביו. רוס הצעיר ראה בלימודיו גורם מסיח מייעודו האמיתי כמשורר, והיה נחוש בדעתו להותיר חותם פואטי בעולם. לאחר שהוסמך, בחר בהתמחות הקלה ביותר שיכול היה להשיג, ובחר בתחום הרוקחות הרפואית. לאחר הכשרה קצרה הוצב בבית חולים בריטי במדרס, שבהודו.

את רוב זמנו בתפקיד בילה בכתיבת פואמות לא מוצלחות ובנסיונות לפתור חידות מתמטיות סבוכות. רוס מתאר תקופה זו בזיכרונותיו כתקופה קשה ומשעממת שבה איבד את היכולת לעבוד או להשתעשע ואמונתו בעמל כפיים התפוגגה. תקופת הדכדוך הזו באה לקיצה ב 1889 כשנשא לאישה את רוזה בסי בלוקסמן (Bloxman). כשנדרש לפרנס משפחה, החליט למקד את מאמציו בהתקדמות בעולם הרפואה.

אחת הבעיות הקשות שעמדו אז (כמו גם היום) בפני רופאים באזורים טרופיים היתה המלריה. בסוף המאה ה-19 ידעו כי את המחלה גורם טפיל חד תאי, פלסמודיום (Plasmodium) ואף ראו אותו במיקרוסקופ בדגימות דם של החולים, אך לא היה ברור כיצד הוא מועבר מאדם לאדם. הדעה הרווחת היה שהטפיל נישא באוויר ומכאן שמה הלועזי mal-aria, כלומר "אוויר רע".

חפש את היתוש
רוס הבחין כי התחלואה גבוהה יותר ליד ביצות ומקווי מים מתוקים, וחשד כי יתושים מעורבים בהדבקה של בני אדם בטפיל. הוא עשה כמה ניסויים שבהם השקה מתנדבים במים המכילים זחלי יתושים. איש מהמתנדבים לא נדבק כך במלריה, והמחקר קרטע.

באחד מביקוריו בלונדון, ב 1894, נפגש רוס עם ד"ר פטריק מנסון (Manson), רופא בכיר שעמד בראש יחידה צבאית לטיפול במחלות טרופיות, ועסק רבות במחקר בתחום. מנסון, הנחשב כיום "אבי הרפואה הטרופית" גילה במחקריו כי יתושים הם שמעבירים את הפילריה – תולעת טפילית זעירה הגורמת למחלות שונות – וחשד כי הם מעבירים באופן דומה גם את טיפל המלריה. המפגש בין שני הרופאים הוביל לשיתוף פעולה מדעי, שהתפתח לידידות אישית.

בספרו על ההיסטוריה של חקר המלריה, מתאר גורדון הריסון את רוס כאדם שחצן אך מלא רגש, אינטליגנטי ונלהב. כשרוס הנלהב שב להודו ב-1895 הוא היה נחוש להוכיח את נכונותה של תאוריית היתושים. באמתחתו היה מיקרוסקופ שבנה בעצמו, אך לא היה לו כמעט ידע על יתושים, זיהויים וגידולם. אכן, הוא עמל רבות כדי להצליח ללכוד יתושים באזורים מוכי מלריה, להגדירם ולגדלם. באחד ממכתביו למנסון הוא מתאר בייאוש כיצד הרג בשוגג את כל זחלי היתושים, כשהשאיר את צנצנות הגידול בשמש הקופחת.

שיטת הפעולה  של רוס היתה פשוטה למדי. הוא לכד יתושים ואיפשר לנקבות לעקוץ חולי מלריה ולמצוץ את דמם. לאחר מכן ניתח את היתושים והתבונן בהם במיקרוסקופ בתקווה לראות טפילים. במכתב למנסון ב-1897 הוא מתאר בהתלהבות את אחת התצפיות: "לאחר האכלה מרחתי את מעי היתושה (אנופלס) עם ארוחת הדם על זכוכית מיקרוסקופ. כחצי שעה לאחר מכן עשרות מהטפילים החלו לייצר שוטונים (flagella) שנעו בעצמה. דגימת הדם רחשה כך דקות מספר, עד שהתנועה חדלה לחלוטין". רוס צירף למכתב גם פואמה נרגשת:

 

  בדמעות וזיעת עמלים                                              With tears and toiling breath,

  עיניי חוזות בזרעו הערמומי                                             I find thy cunning seeds,

  של רוצח המיליונים                                                     O million-murdering Death

 

היה ברור לרוס כי מדובר התפתחות הטפילים מתרחשת אך ורק במעי של היתושה ולא בדם של אדם חולה. הוא עדיין לא ידע שהשוטון שייך לטפיל הזכרי, המפרה את הצורה הנקבית ושהדבר מתרחש רק בגופן של היתושות. אך זו היתה ההוכחה הראשונה לכך שהיתושים תומכים בהתפתחות הטפיל.

ב-1899 רוס הדביק ציפורים במלריה באמצעות יתושים מודבקים וכך הוכיח באופן חד משמעי שיתושים הם המעבירים של הטפיל. בשנים הבאות תיאר בפרוטרוט את תהליך ההתפתחות הסבוך של הטפיל בתוך היתושה בסדרת מאמרים מאויירים שמלווה את חקר המלריה עד היום.

בעקבות התגלית של רוס המאבק המתמשך במלריה קיבל כיוון חדש, ומאמץ רב הופנה להדברת יתושים ולהתגוננות מפניהם. מיגור היתושים באזורים רבים הביאו לירידה ניכרת בשיעורי התחלואה והתמותה ממלריה. גם כיום, על אף התפתחויות רבות בחקר המחלה, התרופות שפותחו יעילות רק במידה חלקית, ואמצעי המניעה העיקריים עדיין מתמקדים ביתושים.


שחצן ושוחר מדון, אך נלהב ומלא רגש. רונלד רוס. למעלה: יתושת אנופלס בפעולה | מקור: ויקיפדיה

כבוד ועימותים
רוס עצמו קיבל ב-1902 פרס נובל ברפואה על התגלית, בתום עימות מכוער עם החוקר האיטלקי ג'ובאני בטיסטה גראסי (Grassi). ועדת הפרס התכוונה לחלקו בין רוס, שהוכיח כי היתוש הוא מעביר המחלה לבין גראסי, שגילה פרטים רבים על מחזור החיים של כמה ממיני הטפילים הגורמים למלריה. כשנודע על כך לרוס הוא זעם וכינה את גראסי נוכל וטפיל הנסמך על עבודתם של אחרים. האיטלקי לא נשאר חייב והשיב במילים חריפות. בסופו של דבר החליטה הוועדה להעניק את הפרס לרוס לבדו.

אפילו הכבוד של פרס נובל לא הניח לגמרי את דעתו של רוס, שהיה אדם לא קל ואף הקצין עם הגיל. הוא הסתכסך עם מנסון, שותפו וידידו, לאחר שבנאום קבלת הפרז לא הזכיר כלל את תרומתו לגילוי. בהמשך גם פרסם ספר ובו מיזער ככל האפשר את תרומתו של מנסון למחקר. רוס גם הרבה להסתכסך עם עמיתים אחרים ועם תלמידיו, ונהג להתלונן תמיד על היעדר מימון למחקריו. בשובו לאנגליה עבד בבית חולים למחלות טרופיות בליברפול, אך בסופו של דבר פוטר בשל תלונותיו החוזרות כי שכרו אינו גבוה מספיק.

גם במישור המשפחתי חייו של רוס לא היו קלים. שניים מארבעת ילדיו מתו בטרם עת, בהם בנו רונלד שנהרג במלחמת העולם הראשונה. אשתו הלכה לעולמה ב-1931, ורוס העביר את שנותיו האחרונות בבדידות, עד שמת ממחלה בדרכי הנשימה ב-1934, בגיל 77. לפחות הוא ידע שיזכרו אותו, משום שהלך לעולמו בבית חולים בדרום לונדון שנקרא על שמו עוד בחייו.

0 תגובות