היום לפני: המדענית הגדולה שקופחה

אף על פי שד"ר רוזלינד פרנקלין הייתה חוקרת מבריקה ופרסמה עשרות מחקרים, היא ידועה בעיקר בזכות מחקר שתרמה לו רבות אך לא קיבלה עליו את ההכרה שהגיעה לה – פענוח מבנה הסליל הכפול של הדנ"א-DNA.

פרנקלין נולדה בלונדון ב-1920 למשפחה יהודית אמידה. הנציב הבריטי הראשון בארץ ישראל, הרברט סמואל, היה דוד של אביה. מגיל צעיר היא בלטה כילדה חכמה וכתלמידה מצטיינת. היא נשלחה לתיכון לבנות שנודע ברמת הלימודים הגבוהה שלו ובגיל 16 בחרה להתמקד בלימודי כימיה, פיזיקה ומתמטיקה.

בעת שלמדה לתואר ראשון בכימיה פיזיקלית באוניברסיטת קיימברידג' פגשה פרנקלין את ויליאם לורנס בראג, חתן פרס נובל בפיזיקה. בראג היה מאבות הקריסטלוגרפיה בקרני רנטגן – שיטה שמאפשרת לחקור את המבנה של חומרים באמצעות פענוח האופן שהם מפזרים קרני רנטגן. השיטה מחייבת ליצור גבישים (קריסטלים) יציבים מהחומרים הנבדקים, ומכאן שמה. בעקבות הפגישה נכנסה פרנקלין לתחום.

במהלך מלחמת העולם השנייה, לצד פעילותה בהתנדבות כפקחית הפצצות שסיירה ברחובות בתקופת הבליץ על לונדון, המשיכה פרנקלין בעבודתה המדעית ועסקה בחקר הפחם במסגרת לימודי הדוקטורט שלה.

ב-1945 קיבלה תואר דוקטור בקיימברידג' והצעת עבודה בפריז. שם התמחתה בתחום הקריסטלוגרפיה בקרני רנטגן והמשיכה באמצעותו את מחקריה על פחם ותרכובות פחמן. היא פיתחה שיטות להפריד בין סוגים שונים של תרכובות שתרמו לתעשיית הפחם וקנתה לה שם של מדענית מצטיינת בתחום. למרות אהבתה לפריז החליטה פרנקלין לחזור הביתה וב-1951 קיבלה משרה בקינגס קולג' בלונדון, שם הייתה אמורה לנהל את מעבדת הקריסטלוגרפיה. בפועל ניהל את המעבדה מוריס וילקינס (Wilkins), שלא היה בכיר ממנה, אך זכה לעדיפות על פניה בהיותו גבר.

קרובי משפחה בישראל. פרנקלין. למעלה: תצלום 51 | מקור: ויקיפדיה

התצלום ההיסטורי
בתחילת שנות ה-50 ניסו מדענים רבים בעולם לפענח את מנגנון התורשה ולגלות את החומר שמעביר מידע מדור לדור. היה ברור למדי שמדובר במרכיב שנמצא בכרומוזומים שבגרעין התא, שהם תערובת של DNA וחלבונים. רוב החוקרים סברו כי החלבונים הם החומר התורשתי, אבל שני חוקרים צעירים באוניברסיטת קיימברידג', ג'יימס ווטסון (Watson) ופרנסיס קריק (Crick), החליטו להתמקד דווקא בחקר DNA. הם ניסו לבנות מודל תלת-ממדי של המולקולה, שיוכל להסביר מנגנון התורשה.

במקביל להם ניסתה גם פרנקלין לפענח את מבנה ה-DNA, באמצעות הכלי שעמד לרשותה – הקריסטלוגרפיה. היא צילמה סדרת תצלומי רנטגן מרהיבים של גבישי DNA והסיקה מהם תובנות חשובות על מבנה המולקולה. התובנות האלה יכלו לסייע מאוד לווטסון וקריק, אך הם לא שיתפו את פרנקלין בעבודתם. תחת זאת פנה ווטסון לווילקינס, שהראה לו בלי ידיעתה של פרנקלין כמה מהתצלומים והמסקנות שלה. אחד הצילומים, המכונה "תצלום 51", סייע להם לגבש סופית את מודל הסליל הכפול. במאמר ההיסטורי שלהם על מבנה ה-DNA שפרסמו ב-1953 הודו ווטסון וקריק לפרנקלין על עזרתה, אך לא כללו אותה ברשימת המחברים.

זמן קצר לפני פרסום המאמר עזבה פרנקלין את קינגס קולג' בשל היחס המזלזל שזכתה לו ועברה לאוניברסיטת לונדון, שם העריכו יותר את עבודתה. היא לא עסקה עוד בחקר DNA, אלא התמקדה בחקר המבנה של נגיפים. בטרם התחילה את עבודתה שם היא ביקרה בישראל, כאן היו לה כמה קרובי משפחה, ובין השאר סיירה במכון ויצמן למדע והתרשמה מאוד מהעבודה המדעית במדינה הצעירה.

פרנקלין זכתה להערכה מקצועית רבה במקום עבודתה החדש ובקהילה המדעית כולה. היא גם שמרה על קשרי ידידות עם ווטסון ועם קריק והתייעצה עמם לעתים על עבודתה. אולם הצלחתה לא האריכה ימים – היא חלתה בסרטן השחלות, וכעבור שנתיים, ב-16 באפריל 1958, הלכה לעולמה בגיל 38 בלבד.

ב-1962 הוענק פרס נובל ברפואה למפענחי המבנה של ה-DNA: ווטסון, קריק ו... מוריס וילקינס, שהמשיך את עבודתה של פרנקלין לאחר שעזבה את קינגס קולג'. פרנקלין אמנם בלאו הכי לא יכלה לקבל את פרס נובל, משום שכבר לא היתה בחיים, אבל חלקה בהישג גם הוצנע והוסתר בהרצאות ובנאומים סביב קבלת הפרס.

ב-1968 פרסם ווטסון את ספרו "הסליל הכפול" העוסק בגילוי מבנה ה-DNA. אף על פי שגם הוא הצניע בספר את חשיבות עבודתה של פרנקלין, הוא הודה בעוול שנעשה לה כשהשתמשו בעבודתה בלי ידיעתה.

הספר עורר התעניינות מחודשת בדמותה. כמה מעמיתיה פרסמו מאמרים המסבירים את חשיבות עבודתה וב-1975 פרסמה חברתה, אן סייר (Sayre) ספר בעניין. ב-2002 ראתה אור ביוגרפיה מלאה של פרנקלין, וב-2015 עלה על בימות לונדון המחזה "Photograph 51" העוסק גם הוא בסיפור חייה. הפרסומים האלה עשו צדק מאוחר עם מי שבלי ידיעתה מילאה תפקיד מרכזי באחת מפריצות הדרך המדעיות החשובות בהיסטוריה.