החלוצה שלא הסכימה
לשמוע "לא"

אנגליה הוויקטוריאנית במחצית השנייה של המאה ה-19 לא הייתה אידיאלית לנשים שאפתניות – וגם לא לאלה שפשוט רצו למצות את כישוריהן בתחומים הרבים שנחשבו גבריים. הציפיות מאישה "מבית טוב", כלומר מהמעמד הבינוני והגבוה, היו שתהיה עדינה ומנומסת, תנהל כהלכה את משק הבית, תתחתן עם גבר בעל הכנסה טובה ומעמד ותלד לו ילדים. אישה מהוגנת לא הייתה אמורה לרצות ללמוד לימודים גבוהים, לעסוק במדע וברפואה, להתמודד למשרה פוליטית או לעסוק בספורט ובפעילות גופנית. כל אלה נחשבו בלתי הולמים לנשים, חורגים מכישוריהן ומזיקים לבריאותן ולנשיותן.

בה בעת הייתה זו תקופה של תסיסה חברתית ושל שינויים מרחיקי לכת, בין השאר בתחום זכויות הנשים. בשנים האלה נולדה התנועה הסופרג'יסטית, שלחמה למען מתן זכות הבחירה לנשים, ונחקקו חוקים שהתירו לראשונה לנשים נשואות להחזיק רכוש משלהן, הסדירו את זכותן להתגרש ולזכות במשמורת על ילדיהן ועוד. למרות הנורמות הפטריארכליות הנוקשות, יותר ויותר נשים העזו להיאבק על זכותן לעסוק בכל אותם תחומים אסורים, ובתוך כך פתחו לעצמן ולממשיכות דרכן דלתות שהיו סגורות בפניהן עד אז.

זה היה הרקע שלתוכו נולדה אליזבת גארט אנדרסון (Garrett Anderson), בת שנייה מ-12 ילדיהם של איש עסקים בריטי מצליח ושל עקרת בית. במשך חיים ארוכים של מאבקים בלתי נלאים והישגים פורצי דרך היא הייתה לרופאה המוסמכת הראשונה בבריטניה, הדיקנית הראשונה של בית ספר לרפואה, והאישה הראשונה שנבחרה לעמוד בראש עירייה באנגליה. לאורך הקריירה שלה היא הקימה בית חולים ראשון עם צוות נשי לגמרי, ובהמשך – בית ספר לרפואה לנשים, נאבקה לשינוי חוקים וקובצי תקנות אנכרוניסטיים שסגרו את שערי המקצוע בפני מי שאינם גברים, והייתה שותפה לעוד מאבקים פמיניסטיים רבים.

חייה שילבו למכלול אחד ערכי שוויון, גאווה נשית ומקצוענות רפואית. לסטודנטיות שלה היא אמרה, "אינכן רק נשים השואפות לקדם את טובת הנשים כולן – אתן חברות במקצוע אצילי ועל כתפיכן מוטלת האחריות הכרוכה באחווה ורעות עם כל העוסקים ברפואה, גברים ונשים גם יחד".

נולדה באנגליה הוויקטוריאנית שבה לא עודדו נשים להגשים שאיפות "גבריות". גארת אנדרסון ב-1889 | מקור: Walery, Wikipedia

חינוך ביתי איכותי

אליזבת גארט נולדה ב-9 ביוני 1836 בווייטצ'פל שבמזרח לונדון, אך רוב ילדותה עברה עליה בעיירה אולדבורו בסאפוק שבמזרח אנגליה. אביה, ניוסון גארט, היה אדם שאפתן ומוכשר, שהחל את דרכו כמשכונאי בלונדון ופילס לעצמו דרך בעבודה קשה ובשורה ארוכה של החלטות נבונות למעמד של איש עסקים מצליח ואחד מעשירי המחוז. הונו ומעמדו שירתו היטב את בתו אליזבת במאבקיה הרבים בהמשך החיים.

באולדבורו לא היה בית ספר, כך שאימה של אליזבת, לואיזה לבית דאנל (Dunnell), לימדה את ילדיה קרוא וכתוב וחשבון. כשהגיעה אליזבת לגיל עשר שכרו הוריה עבורה ועבור אחותה הבכורה לואי אומנת ומחנכת שתעניק להן שיעורים מסודרים. אליזבת תיעבה את האומנת, מיס אדג'וורת (Edgworth), וזלזלה בה מאוד, אך גם למדה ממנה לא מעט.

כשהייתה אליזבת בת 13 נשלחו שתי האחיות לפנימייה נחשבת לבנות בלונדון, שם הן זכו לחינוך איכותי לבנות על פי הנורמות של התקופה: הרבה ספרות אנגלית, היכרות עם השפות האירופיות החשובות וכמובן נימוסים והליכות כראוי לנערה מבית טוב. אך כבר כנערה אליזבת התרעמה על כך שמוריה נמנעו מללמד את הבנות מתמטיקה ומדעים, והיא נאלצה להשלים את השכלתה בכוחות עצמה בהמשך חייה.

בגיל 15 סיימה אליזבת את לימודיה הרשמיים וחזרה לאחוזה המשפחתית באולדבורו, שם שהתה במשך תשע השנים הבאות. נוסף על עבודות הבית והטיפול באחיה הצעירים, היא העבירה את זמנה בטיולים בסביבה הכפרית, ובמקביל למדה לטינית ואריתמטיקה וקראה הרבה.

תודעה פמיניסטית מגיל צעיר

את עיקר חינוכם קיבלו ילדי משפחת גארט ישירות מהוריהם, שלימדו אותם לעמוד על דעתם ולגלות מעורבות פוליטית וחברתית. אין ספק שאליזבת גם הושפעה מאוד מהדוגמה האישית שהציג לה אביה לנחישות, דבקות במטרה ולקיחת אחריות. אין גם ספק שכבר בגיל צעיר נבטה בה התודעה הפמיניסטית. אליזבת גם לא הייתה היחידה ממשפחת גארט שבחרה להקדיש את חייה למאבק למען שוויון זכויות לנשים – אחותה הצעירה ממנה ב-11 שנים, מיליסנט, לימים מיליסנט פוסט (Fawcett), הפכה לאחת ממנהיגות התנועה הסופרג'יסטית הבריטית.

מודעותה החברתית הגבוהה של אליזבת הצעירה הובילה אותה להתחבר עם נשים נוספות שהיו שותפות לעמדותיה. בגיל 18, במהלך ביקור אצל חברות ילדות מהפנימייה, היא הכירה לראשונה את הפעילה הפמיניסטית אמילי דייוויס (Davies), שהייתה מבוגרת ממנה מעט. מהמפגש הזה נולדו חברות עמוקה ושותפות אמת במאבק הפמיניסטי. השתיים הרבו לשתף פעולה לאורך חייהן, ליווו ועודדו זו את זו במאבקיהן ועיצבו יחד תוכניות מעשיות לקידום נשים.

חברותן לא רק חיזקה את נחישותה של גארט, אלא גם חשפה אותה לפעילויות התנועה הפמיניסטית הבריטית בתחילת דרכה. בעקבות דייוויס היא הצטרפה ל"אגודה לקידום תעסוקת נשים", שבין השאר יזמה בשנת 1859 סדרת הרצאות בנושא "רפואה כמקצוע לנשים מכובדות". המרצה הייתה אליזבת בלקוול (Blackwell), אמריקאית ממוצא בריטי שהייתה האישה הראשונה שהוסמכה לרפואה בארצות הברית. גארט יצאה מהפגישה עם בלקוול עם החלטה נחושה ללכת בדרכה ולהיות רופאה גם היא.

הביוגרפית ג'ו מנטון (Manton) מספרת שההחלטה התגבשה סופית כעבור כמה חודשים. לדבריה, במהלך שיחת חברות מול האח, גארט ודייוויס בחרו לעצמן את הקריירות שבאמצעותן יפתחו אופקים חדשים לבנות מגדרן. גארט תפתח לנשים את מקצוע הרפואה, החליטו; דייוויס תפתח עבורן את דלתות האקדמיה; ומיליסנט בת ה-13? היא תיכנס לפוליטיקה. בין שהשיחה הזאת התקיימה ובין שלא, שלושתן אכן הקדישו את חייהן למשימות הללו: אליזבת כרופאה, מיליסנט כמנהיגה סופרג'יסטית ודייוויס כמייסדת המכללה הראשונה לנשים בקיימברידג' – גירטון קולג'.

גארט אנדרסון השתתפה בפעילויות התנועה הסופרג'יסטית שפעלה למען זכות הבחירה לנשים בבריטניה. הפגנת נשים מהתנועה הסופרג'יסטית | מקור: Library of Congress, Science Photo Library

 שערים נעולים

גארט יצאה למשימה בידיעה שכל השערים יהיו סגורים בפניה. אחרי הכול, לפי תפיסת העולם הוויקטוריאנית, נשים לא התאימו מבחינה שכלית, פיזית ורגשית למקצוע אחראי וקשה כמו רפואה. רבים בתקופה ההיא החזיקו בדעה שחסר להן קור הרוח הדרוש לקבלת החלטות של חיים ומוות, ושהן נתונות כביכול למצבי רוח משתנים בהשפעת המחזור החודשי.

היעד הראשון שגארט הגשימה היה לקבל את תמיכת הוריה בדרך שבחרה לעצמה – אך אפילו זה לא בא לה בקלות. במכתב לדייוויס סיפרה גארט כי תגובתו הראשונה של אביה הייתה כי "מדובר ברעיון מתועב שהוא לא מוכן להשקיע בו אפילו רגע". אימה לואיזה התנגדה אפילו ביתר תקיפות, מחשש מפני התלאות הצפויות לבתה. אך כשהבינו שאליזבת נחושה בדעתה להיות רופאה, הם שינו את טעמם ותמכו בה בלב שלם.

היעד הבא היה מסובך הרבה יותר. גארט פנתה לבתי הספר לרפואה בזה אחר זה וביקשה להתקבל ללימודים. כולם דחו את מועמדותה על הסף. גם עזרתו של אביה, שניצל את קשריו הרבים כדי לקבוע פגישות עם רופאים נחשבים על מנת שימליצו עליה ללימודי רפואה, לא הועילה. בלית ברירה היא הלכה ב-1860 לעבוד כאחות חדר ניתוח בבית החולים מידלסקס (Middlesex). בזכות עבודתה הטובה כאחות התירו לה להצטרף באופן לא רשמי לשיעורי לטינית, יוונית ומדע התרופות (materia medica) – התחום שממנו התפתחה הרוקחות המודרנית. בנוסף, היא למדה בערבים אנטומיה ופיזיולוגיה באופן פרטי.

בהמשך התירה לה הנהלת בית החולים להשתתף גם בשיעורי ניתוח גופות ולימודי כימיה. אך לעמיתיה, תלמידי הרפואה הגברים, הציקה מאוד הנוכחות של אישה בשיעוריהם. עצומה שהגישו נגדה אילצה את הנהלת בית הספר לרפואה של בית החולים להתקפל. גארט נדרשה לעזוב את בית החולים, אך יצאה משם כשברשותה תעודות שמעידות כי סיימה בהצטיינות לימודי כימיה ו-materia medica. לא מספיק, אך בכל זאת התקדמות חשובה לעבר היעד.

כעת הגיעה גארט למשוכה הגבוהה ביותר – שום בית ספר לרפואה לא הסכים לאפשר לה להשלים את הכשרתה ולאפשר לה לעמוד בבחינת ההסמכה לרפואה. כאן היא מצאה פרצה יצירתית. בתקופה ההיא גם אגודת הרוקחים הבריטית הייתה זכאית להעניק רישיון לעסוק ברפואה, שאומנם נפל ביוקרתו מתואר של דוקטור לרפואה (MD), אך היה תקף באותה מידה. גארט הגישה, לפיכך, בקשה לעבור את בחינת הקבלה לאגודה – ונדחתה כצפוי. כאן התגייס לעזרתה אביה, שמיהר להזהיר את האגודה כי אין לה שום עילה חוקית לדחות מועמדת על רקע מגדרה, ואיים בתביעה. וכך, ב-1865 עברה אליזבת גארט בהצלחה את הבחינה והוסמכה לעסוק ברפואה. כמה חודשים לאחר מכן הוכנס שמה לפנקס הרופאים האנגלי והיא הפכה רשמית לרופאה המוסמכת הראשונה בבריטניה. המשימה הראשונה הושלמה.

מרפאת סנט מרי לנשים וילדים שהקימה הפכה לבית החולים החדש לנשים ב-1872. מבנה בית החולים ב-2018 | SimonNWaddington, Wikipedia

רגל בדלת

ניצחונה האישי של גארט היה חשוב, אך המטלה שהיא לקחה על עצמה הייתה לפתוח את הדלת לעיסוק ברפואה לכל הנשים שירצו בכך – והדלת הזאת ננעלה מאחורי גבה. התקדים של הסמכת אישה לרופאה החריד את ראשי אגודת הרוקחים, והם הזדרזו לשנות את התקנון. מעתה, מועמדים לתואר מטעם האגודה נדרשו להציג אישור לימודים מלא במוסד מוכר ללימודי רפואה – וכידוע, אף מוסד כזה לא התיר לנשים ללמוד בו. יחלפו עוד 12 שנה עד שנשים נוספות יזכו בהסמכה רפואית באנגליה.

גם מאבקיה של גארט להכרה מקצועית רק החלו. משלא הצליחה להתקבל לשום בית חולים בלונדון, היא פתחה מרפאה פרטית ברחוב ברקלי, וכעבור כמה חודשים עשתה צעד גדול נוסף ופתחה את "מרפאת סנט מרי לנשים וילדים" – מרפאת חוץ ששמה לה למטרה להעניק טיפול רפואי זמין לנשים מהמעמד הנמוך. תחילה החולים נרתעו מלבקש את עזרתה של רופאה אישה, אך מגפת הכולרה שפרצה בלונדון ב-1866 פוגגה את כל ההיסוסים. בשנה הראשונה לבדה היא טיפלה במרפאה בכ-3,000 מטופלים חדשים, שבאו ל-9,300 ביקורים.

בעוד המרפאה עושה חיל, יצאה גארט להשלים את מה שנחוץ כדי שיכירו בה כרופאה מקצועית מן המניין. היא לימדה את עצמה צרפתית ויצאה לפריז, אחרי שנודע לה שדיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת הסורבון מפגין פתיחות כלפי קבלת נשים ללימודים. תואר הדוקטור לרפואה שקיבלה ב-1870 הפך אותה לאישה הראשונה שהוסמכה לרפואה בצרפת, ושם את החותמת האחרונה שעוד חסרה לה כדי לאלץ את עמיתיה הבריטים להכיר בכישוריה. גם כך נדרשו לה עוד שלוש שנים כדי להתקבל רשמית להתאחדות הרופאים הבריטית (BMA). היא נותרה האישה היחידה שם במשך 19 שנים, לאחר שחברי ההתאחדות החליטו לאסור קבלת נשים נוספות לארגון.

אחרי שובה מצרפת מונתה גארט במינוי זמני לרופאה בבית החולים לילדים של מזרח לונדון וכך הפכה לאישה הראשונה בבריטניה החברה בסגל רפואי. שלוש שנים מאוחר יותר היא התפטרה, מאחר שבינתיים החלה פרויקט חדש ותובעני אף יותר. בשנת 1872 מרפאת סנט מרי שינתה את שמה ל"בית החולים החדש לנשים", והחלה לשרת נשים עם בעיות גינקולוגיות מכל רחבי לונדון. צוות בית החולים הורכב מנשים בלבד, וגארט סגרה מעגל כשמינתה את אליזבת בלקוול – הרופאה שהעניקה לה את ההשראה למסלול החיים שבחרה – לפרופסורית לגינקולוגיה.

לעבודתה קצרת הימים בבית החולים לילדים של מזרח לונדון הייתה תוצאה משמחת נוספת: היא הכירה שם את ג'יימס סקלטון אנדרסון (Skelton Anderson), שהיה בעלים שותף של חברת ספנות ושימש יועץ עסקי להנהלת בית החולים. השניים התאהבו והתחתנו ב-1871.

העבודה הרבה והולדת בתה הבכורה לא הסיחו את דעתה של גארט אנדרסון ממטרתה העיקרית. ב-1874 היא הקימה מוסד מהפכני חדש: בית הספר לרפואה לנשים של לונדון, שהיה המוסד הרפואי הראשון שהציע לימודי רפואה לנשים. שותפתה למיזם הייתה סופיה ג'קס-בלייק (Jex-Blake) – אישה מרשימה אף היא, שהחלה ללמוד רפואה פחות או יותר במקביל לגארט אנדרסון ומסלולי חייהן השתלבו לעיתים מזומנות. אך ג'קס-בלייק נטתה פחות לדרכי עקיפין והתקשתה בפתיחת הדלתות הנעולות של עולם הרפואה הגברי, כך שהיא פיגרה כל חייה אחרי הישגי עמיתתה.

גארט אנדרסון נשארה בהנהלת בית הספר עד סוף הקריירה שלה, וכיהנה כדיקנית שלו בשנים 1902-1883. במהלך כהונתה המוסד הידק מאוד את שיתוף הפעולה שלו עם בית החולים המלכותי החופשי, שאפשר לתלמידות הרפואה לקבל בו את ההתנסות המקצועית הנדרשת, ואף שילב את שם בית החולים בשמו. כיום הוא חלק מבית הספר לרפואה של יוניברסיטי קולג' בלונדון.

הפכה לאישה הראשונה שהוסמכה לרפואה בצרפת. גארת אנדרסון בפני הפקולטה לרפואה בפריז, 1870 | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

פעילות ציבורית

בהתאם לחינוך שקיבלה מהוריה, גארט אנדרסון הייתה פעילה מאוד גם במישור הציבורי. היא הרבתה לכתוב מכתבים למערכות עיתונים סביב קידום זכויות הנשים בתחום הרפואה ובכלל, הרצתה לנשים, כתבה מאמרים ועשתה כל שביכולתה כדי לעודד נשים להילחם על זכויותיהן ולא להירתע מהקשיים ומהמחיר שישלמו על תעוזתן. "אל תניחו לגודל המשימה שלפניכן, או לביקורת מצד רבים מחבריכן ומכריכן, לרפות את ידיכן", כתבה לדוגמה ב-1878 ב"מדריך למקצוע הרפואה לסטודנטים" בעריכת בל קיטלי (Keetley). "נשים גם פחות יכולות להרשות לעצמן להיות בינוניות, שכן עבודתן המקצועית תעמוד לביקורת מדוקדקת יותר וטעויות יהרסו אותן מהר יותר מגברים".

בשנת 1876, פעילותה הציבורית הניבה הישג חשוב במיוחד. אחרי מאבק ממושך שהיא הייתה בין מוביליו, הגיש ידידה, חבר הפרלמנט ראסל גרני (Gurney), הצעת חוק שתתיר לכל מוסד רפואי לקבל נשים ללימודי רפואה. החוק התקבל למרות התנגדותה של המלכה ויקטוריה, שלא ראתה בעין יפה את הרעיון של נשים רופאות, וכעבור זמן לא רב גארט אנדרסון חדלה להיות הרופאה הבריטית היחידה. שנה לאחר מכן ביטל איגוד הרוקחים את האיסור על קבלת נשים לשורותיו ובטפטוף איטי בתי ספר גבוהים לרפואה החלו לשנות את מדיניותם המפלה כלפי נשים. נדרשו עוד 16 שנה כדי שגם התאחדות הרופאים הבריטית תצביע כמעט פה אחד בעד קבלת נשים רופאות, וב-1897 חבריה אף בחרו בגארט אנדרסון לנשיאת סניף מזרח אנגליה של ההתאחדות.

גארט אנדרסון לא הדירה את רגליה גם ממאבקים אחרים לשוויון ולזכויות. בין השאר הייתה שותפה ב-1865 להקמת אגודת קנסינגטון – קבוצת דיון של נשים, שיזמה עצומה לפרלמנט למען מתן זכות בחירה לנשים. בהמשך היא השתתפה בפעילות הוועדה הסופרג'יסטית של נשות בריטניה, הצטרפה להנהלת האגודה הלאומית לנשים סופרג'יסטיות ועוד.

ב-1902 פרשה גארט אנדרסון לגמלאות ושבה אל מעוז משפחת גארט באולדבורו. שש שנים לאחר מכן היא שברה עוד מחסום, כשהלכה בעקבות אביה ונבחרה לראשת העירייה של אולדבורו – האישה הראשונה בראש רשות מקומית באנגליה כולה. היא הלכה לעולמה ב-17 בדצמבר 1917, בגיל 81, אחרי חיים עתירי מאבקים והישגים. בתה הבכורה לואיזה הלכה אף היא בדרכה, למדה רפואה והייתה פעילה למען מתן זכות הבחירה לנשים.

זמן קצר אחרי מותה שינה בית החולים החדש לנשים את שמו לבית החולים אליזבת גארט אנדרסון. בבניין שבו שכן בית החולים בעבר פועלת כיום תצוגה קבועה לזכרה. מחלקות בבתי חולים נוספים קרויות אף הן על שמה, וכך גם בית ספר בלונדון. ספרים לא מעטים נכתבו על חייה, ובשנת 2016 הקדישה לה חברת גוגל דודל מיוחד לרגל 180 שנה להולדתה. אך המורשת העיקרית והחשובה ביותר שלה היא ההשראה שהעניקה לנשים אחרות להיאבק על זכויותיהן, וכמובן דורות של נשים רופאות שנכנסו למקצוע בעקבותיה.