האש שירדה מהשמיים

בבוקר 30 ביוני של שנת 1908 אירע במפתיע פיצוץ ענקי שטלטל את חייהם של התושבים המעטים שחיו אז במרכז סיביר. האירוע, שגל ההדף שיצר נמדד אפילו בוושינגטון הרחוקה, היה אחד הפיצוצים החזקים ביותר ממקור טבעי שתועדו אי פעם, ורבים סבורים שהוא גם המסתורי ביותר. אפילו היום איננו יודעים לחלוטין מה חולל את הפיצוץ העז. הוא לא הותיר בשטח רמזים ברורים למקורו, והמחקרים שמנסים לרדת לעומק העניין נאלצים להתבסס על רמזים עקיפים.

עדי ראייה לאירוע תיארו פיצוץ רב עוצמה בקנה מידה אפוקליפטי, וחלקם סיפרו כי האמינו לרגע שהעולם בא אל קצו. עצם שמימי בוהק צלל לעבר הקרקע ונעלם בכדור אש, ובעקבותיו רעם גדול ומחריד, האדמה רעדה וגל הדף אדיר הפיל אנשים מרגליהם וניפץ חלונות ברדיוס של עשרות קילומטרים. במשך ימים ארוכים אחר כך נצפו בשמי הערב ברוסיה ובכמה מקומות באירופה תופעות מוזרות כמו עננים בוהקים, שקיעות צבעוניות וזוהר רפה שהאיר את שמי הלילה.

למרות קנה המידה האדיר של האירוע, מיקומו הנידח והלא נגיש הביא לידי כך שחלפו 13 שנים עד שאיש מדע ראשון החל להתעניין בפיצוץ, ו-19 שנים עד שהגיעה לאזור משלחת מחקר רצינית.

גל ההדף שיטח יותר מ-80 מיליון עצים. צילום של אזור הפיצוץ בשנת 1910 | מקור: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY

בשנת 1927 יצא לאוניד אלכסייביץ' קוּלִיק (Кулик), חוקר מטאוריטים מהמכון המטאורולגי הרוסי, בראש משלחת אל ערבות רוסיה, בעקבות כתבה מסקרנת שקרא כמה שנים קודם לכן. כשהגיע לבסוף אל מוקד הפיצוץ, לאחר מסע רגלי ממושך דרך יערות הטייגה הסיביריים, הוא גילה מחזה יוצא דופן: גל הדף עצום שיטח יותר מ-80 מיליון עצים על פני קרוב ל-2,100 קילומטרים רבועים. כיוון הנפילה של העצים הצביע על מוקד הפיצוץ, במרכז השטח הזה. העובדה שגזעי העצים החרוכים נותרו עומדים זקופים בקרבת מוקד הפיצוץ רמזה שהפיצוץ אירע מעליהם, במרומי האטמוספרה.

חיפושים ממושכים בכל רחבי האזור לא איתרו שום מכתש פגיעה, וגם לא שרידי מטאוריט. בדו"ח שפרסם קוּלִיק זמן קצר לאחר שובו מהשטח, הוא העלה את ההשערה כי האירוע ההרסני נבע מפיצוץ של מטאוריט שהתרחש בגובה רב באטמוספרה. קוליק כינה את האירוע "מטאוריט פילימונובו", על שם תחנת רכבת שממנה נצפה הפיצוץ. רק בחלוף השנים התקבע שם אחר לתיאור הפיצוץ הבלתי מוסבר: "אירוע טוּנְגוּסְקָה", על שם הנהר הסמוך.

ההסבר שהעלה קוליק, לפיו אירוע טונגוסקה נגרם מעצם חללי שחדר לאטמוספרה והתפוצץ באוויר, נותר עד היום התיאוריה הרווחת ביותר לפירוש העדויות והממצאים המסתוריים. עם זאת, כמה מכשולים משמעותיים עומדים בפניה, ובעיקר העובדה שעד היום לא אותר כל שריד לעצם הזה – לא מכתש ולא חלקי סלע שהגיעו מהחלל. קוליק עצמו ניסה להסביר כבר בדו"ח שלו את היעדר הממצאים, ושיער כי שרידי המטאוריט נקברו במעמקי קרקעות הבִּיצה הרכות של אדמת סיביר, ואותן קרקעות ביצתיות גם היו רכות מכדי שישמרו צורה של מכתש.

משלחות מחקר נוספות שסקרו את אזור הפיצוץ בשנות ה-50 וה-60 איתרו בתוך הקרקע, ומאוחר יותר גם בשרידי השרף שנאסף מהעצים הנפולים, כדוריות סלע מיקרוסקופיות. ניתוח כימי של המינרלים המרכיבים אותן העלה כי תכונותיהן הכימיות תואמות לאלו של מטאוריטים סלעיים שמקורם מחוץ לכדור הארץ. בנוסף, נמצא כי הכבול שנאסף מהביצות באזור הפיצוץ הכיל כמות גבוהה של אירידיום, יסוד מתכתי שאינו קיים כמעט בקרום כדור הארץ, אך נפוץ יחסית במטאוריטים. ריכוזים דומים של אירידיום מוכרים גם משכבות סלע ששקעו סמוך להכחדת הדינוזאורים לפני כ-65 מיליון שנה, שנגרמה כנראה מפגיעה של מטאוריט ענק בכדור הארץ באזור מפרץ מקסיקו.

ההסבר שהוא הציע בדו"ח המקורי נחשב לסברה המקובלת גם כיום. לאוניד קוליק | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל 

מטאוריט או שביט?

אחד הניסיונות להתמודד עם היעדר ממצאים ברורים בשטח הוא ההשערה כי מה שהתפוצץ גבוה מעל אדמת סיביר לא היה מטאוריט, אלא שביט. שביטים הם גופים חלליים העשויים בעיקר מאבק, מים וגזים קפואים נוספים, ונעים במסלולים אליפטיים מאוד סביב השמש. להלכה, התנגשות של שביט בכדור הארץ לא אמורה להשאיר אחריה ממצאים מוצקים על פני השטח, מכיוון שהחומרים שמהם הוא מורכב יתנדפו במהירות לאטמוספרה. ההשערה הזאת עשויה להסביר גם את הזוהר העדין שנצפה בשמי הערב ברחבי אירופה בימים שאחרי האירוע. ייתכן שהוא נבע מהתפזרות של חלקיקי אבק וקרח מהשביט במרומי האטמוספרה.

הפיצוץ בשמי סיביר אירע בשיאו של מטר הבטא-טאורידים – מטר מטאורים שמתרחש פעם בשנה, כשכדור הארץ עובר דרך שובל האבק שהותיר מאחוריו השביט "אנקה" (Encke). כיוון התקדמותו של הגוף שגרם לפיצוץ מתאים אף הוא לכיוון שממנו חודרים הבטא-טאורידים לאטמוספרה.

הרעיון שלפיו הגוף הפוגע שכן בתוך שובל האבק החוצה את מסלולו הקבוע של כדור הארץ, מעורר חשש עמוק בליבם של אסטרונומים לא מעטים. בשנה שעברה (2019) הם אף פתחו במאמץ משותף לאיתור גופים גדולים נוספים שעלולים להסתתר בתוך השובל שהותיר אחריו השביט.

האירוע בשנת 1908 לא היה המטאוריט (או השביט) האחרון שפגע ברוסיה. בשנת 2013 התפוצץ מעל מחוז צ'ליאבינסק במערב רוסיה מטאוריט קטן יותר, שהפיצוץ שיצר פצע מאות בני אדם וגרם נזק רב לרכוש. שלא כמו האירוע שהתרחש 105 שנים לפני כן, הפעם המטאוריט תועד היטב במכשירי מדידה ובמצלמות שאספו נתונים רבים.

מאות פצועים ונזק רב. פיצוץ המטאוריט בשמי צ'ליאבינסק ב-2013 | צילום: SPUTNIK / SCIENCE PHOTO LIBRARY

תיק פתוח אסטרונומי

כשהזינו את הנתונים האלה למודלים ממוחשבים המדמים חדירה של גוף חללי לאטמוספרה, והשוו אותם לנתונים המעטים הידועים על אירוע טונגוסקה, הגיעו החוקרים למסקנה שהמועמד הסביר ביותר לפיצוץ המפורסם מתחילת המאה ה-20 היה דווקא מטאוריט סלעי, ולא שביט. החישובים מצביעים כנראה על גוש סלע בקוטר 80-50 מטר, שהתפוצץ בגובה של 14-9 קילומטרים מעל פני הקרקע ויצר פיצוץ בעוצמה של בין 30-10 מגהטון TNT. העוצמה הזאת גדולה בערך פי אלף מפצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסקי במלחמת העולם השנייה.

מהמחקר עולה גם שהתנגשויות של מטאוריטים בסדר גודל כזה בכדור הארץ מתרחשות במרווחים של אלפי שנים זו מזו, ולא מאות שנים כפי שהעריכו עד כה. כך או כך, אירוע טונגוסקה נותר תיק פתוח אסטרונומי, והמסתורין הסובב אותו מעורר חוקרים לעסוק בסבירות של התרחשותם של אירועים דומים בעתיד, ובסכנות הנשקפות מהם.