הגילוי שהעולם משתנה כל הזמן הוא דוגמה לדרך שבה השיטה המדעית מפריכה הנחות קודמות ומשנה תפיסות שגויות. זה נושא לוח השנה החדש של מכון דוידסון לחינוך מדעי
פעם חשבו שהיבשות נשארות קבועות במקומן – הן נמצאות במקום שבו היו מאז ומעולם, ולמעט שינויים קטנים שנגרמים מרעידות אדמה או התפרצויות געשיות, מפת העולם נראית כיום בדיוק כפי שנראתה לפני מיליארד שנה.
קל לראות מדוע אנשים חשבו כך. החוויה היומיומית של כולנו היא שאנחנו עומדים על קרקע מוצקה, לא על לוחות שנעים ומשנים את מקומם תחת רגלינו. אבל החושים שלנו עלולים להטעות, והיום אנחנו יודעים שיבשות אכן זזות – הן פשוט עושות את זה מאוד מאוד לאט.
כבר במאה ה-17 הבחינו הפילוסוף האנגלי פרנסיס בייקון (Bacon) ומלומדים נוספים שהיבשות נראות כאילו הן מרכיבות מעין פאזל ענק – החוף המערבי של אפריקה, "מתלבש" בצורה טובה למדי על חוף המזרחי של דרום אמריקה. האם הן היו פעם חלק מאותה יבשת, שנשברה?
רק בתחילת המאה ה-20 התקבלה תשובה ברורה לשאלה הזו: כן. אלפרד וגנר (Wegene), מטאורולוג וגיאולוג גרמני, הוא זה שסיפק את התשובה, והגה את התיאוריה הידועה בשם "נדידת היבשות". וגנר נסע ברחבי העולם, ואסף עוד ועוד ראיות לכך שהיבשות לא היו תמיד היו באותו מקום, או באותה צורה. הוא גילה שסדר שכבות הסלעים באפריקה מתאים לזה שבדרום אמריקה, והראה ששרשרת הרים באמריקה הצפונית היא המשך של שרשרת הרים באירופה, שנמשכת מנורבגיה דרך סקוטלנד ועד אירלנד. בסקנדינביה הוא חפר מאובנים של צמחים טרופיים, שהעידו שהאקלים באזור הצפוני והקר היה שונה מאוד בעבר.
וגנר שיער שכל היבשות היו מחוברות פעם, ויצרו על-יבשת ענקית, שהוא כינה פנגיאה. לפני עשרות מיליוני שנים שנים היא התפרקה, והיבשות זזו לאיטן עד שהגיעו למקומן הנוכח. .
ב-1915 פרסם וגנר את ספרו "מוצא היבשות והאוקיינוסים". הקהילה המדעית לא מיהרה לאמץ את טענותיו, ולא רק משום שהם לא הרגישו את האדמה זזה. הייתה להם סיבה הרבה יותר טובה: וגנר לא היה מסוגל להציג את המנגנון שגורם ליבשות לנדוד. הוא ידע שהן זזות – אך לא ידע איך. עם השנים, יותר ויותר מדענים השתכנעו שהיבשות אינן קבועות, אבל בהיעדר מנגנן שיסביר איך זה אפשרי, התיאוריה נשארה מוטלת בספק.
ואז הגיעה טקטוניקת הלוחות. בשנות ה-50 וה-60, התפתחויות בהבנת הגיאולוגיה של האוקיינוסים, לצד גילויים חדשים בתחום הסיסמולוגיה, חשפו שקרום כדור הארץ אינו שכבה אחת רציפה, כפי שחשבו בעבר. הליתוספרה – השכבה החיצונית של כדור הארץ – מחולקת לשבעה לוחות טקטוניים גדולים ושמונה קטנים יותר. לא רק היבשות נמצאות על הלוחות האלה, אלא גם האוקיינוסים. הלוחות נמצאים בתנועה מתמדת זה לעומת זה, בקצב של כמה סנטימטרים בשנה, על פני השכבה הפנימית יותר של כדור הארץ, שמורכבת מסלעים מותכים בדיוק כמו הלבה שמתפרצת מהרי הגעש.
באזורים מסוימים, לוח טקטוני אחד מתנגש באחר ונכנס מתחתיו, ואז סלעיו מתחממים ומותכים, והופכים ללבה של השכבה הפנימית. באזורים אחרים נפלטת לבה אל קרום כדור הארץ, מתקררת והופכת לחלק מהלוח הטקטוני. זה מה שקורה בלב האוקיינוס האטלנטי, שם כמה לוחות נפגשים. מקומות כאלה מועדים לרעידות אדמה, ולעיתים קרובות יש בהם הרי געש רבים.
התיאורייה של טקטוניקת הלוחות לא רק סיפקה את המנגנון לנדידת היבשות, אלא הראתה בבירור שהלוחות הטקטוניים, ולכן היבשות שעליהם, אכן זזים כל הזמן. כיום זהו ההסבר המדעי המקובל על היווצרות היבשות.
פעם חשבו שמפת העולם נראית כיום כפי שנראתה לפני מיליארד שנה. ארבע תמונות של כדור הארץ בתקופות שונות, עם היבשות באותו מקום | יוסי לגזיאל
השיטה המדעית היא מנגנון יעיל להפליא של בחינה ותיקון. מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים היום עשוי להשתנות מחר, כשראיות חדשות והסברים טובים יותר ישנו את מה שאנחנו יודעים על המציאות.
לוח השנה של מכון דוידסון עומד הפעם בסימן בחינה מחדש של מוסכמות. אנו מזמינים אתכם להתקדם איתנו, חודש אחרי חודש, מההשערות שנחשבו פעם אמת, לתיאוריות המוצקות יותר שבאמצעותן אנו מסבירים את המציאות כיום. אך מי יודע? אולי גם בהן נגלה בעתיד חורים ושגיאות, ומלאכת התיקון תעזור לנו להבין טוב יותר את המציאות שאנו חיים בה.
