דולפינים מתוחכמים, רכיכות שזוכרות, רובוט זיקית, מסלול חייה של ממותה ומלט ידידותי לסביבה
מה חדש?
-
דולפינים מתוחכמים
-
רכיכות שזוכרות
-
רובוט זיקית
-
מסלול חייה של ממותה
-
מלט ידידותי לסביבה
רשתות הבוץ של הדולפינים הקריביים
דולפינים צדים דגים בעזרת טבעות בוץ - והם המציאו את השיטה הזאת לפחות פעמיים. התופעה נצפתה לראשונה במפרץ פלורידה בארה"ב. כשלהקת דולפינים התקרבה ללהקת דגים, אחד הדולפינים צלל לקרקעית והיכה בה בזנבו, כדי לפזר במים ענני בוץ קטנים וחומים. כך הוא הקיף את הדגים בטבעת של בוץ, והם ניסו לברוח ממנה בקפיצה מלמעלה - אבל שם חיכו להם שאר הדולפינים בפה פתוח.
במחקר שהתפרסם לאחרונה דיווחו החוקרים על טבעות בוץ דומות מאוד שנראו במפרץ צ'טומל, לחופי מקסיקו ובליז - כאלף קילומטר מפלורידה. הטבעות נצפו בתחילה בצילומי לוויין חדים במיוחד, ואחר כך ערכו החוקרים תצפיות מפורטות יותר מסירות וממטוסים. הם גילו שבכל המאפיינים - המרחק מהחוף, עומק המים וקוטר הטבעות שיצרו – שיטות הציד היו פחות או יותר זהות בשתי האוכלוסיות.
אריק ראמוס, שהוביל את המחקר, אמר: "המפרץ מאוד דומה, אז נראה שיש בסיס להשערה שהדולפינים בשני המקומות הגיעו לאותו פתרון. מדהים בעיניי שהם פיתחו את אותה טכניקה מתוחכמת". לכתבה המלאה.
טבעת הבוץ של הדולפינים. מקור: Hol Chan Marine Reserve and Corozal Bay Wildlife Sanctuary
כשבני אדם ויונקים אחרים מזדקנים, רבות מהיכולות השכליות שלהם נחלשות, כולל הזיכרון. סוג הזיכרון העיקרי שמתערער עם הגיל הוא הזיכרון האירועי (episodic memory), שמתמקד באירועים שקרו בזמן מסוים ובמקום מסוים. לעומת זאת, הזיכרון הסמנטי, המבוסס על ידע כללי ועובדות שאינן קשורות לאירוע פרטני תלוי הקשר, נפגע הרבה פחות עם הגיל. חוקרים מארצות הברית ומאירופה רצו לבדוק איך הגיל משפיע על הזיכרון האירועי של בעלי חיים שבמוחם אין היפוקמפוס - האזור במוח שאחראי על עיבוד הזיכרון האירועי של בני אדם ויצורים נוספים. לשם כך הם ערכו ניסוי על דיונונים: פרטים צעירים ופרטים זקנים היו צריכים לבצע משימות ולמצוא מזון באופן שישקף את איכות הזיכרונות הסמנטיים והאירועיים שלהם. החוקרים מצאו שבשונה מבני אדם, הזיכרון האירועי של דיונונים לא מידרדר עם הגיל. יותר מכך, הדיונונים הזקנים הצליחו יותר במשימות של זיכרון אירועי טוב יותר מהצעירים. מכיוון שדיונונים מזדווגים רק לקראת סוף חייהם, החוקרים סבורים שיכולות הזיכרון המרשימות הללו התפתחו אצל הדיונונים כי הן אפשרו להם להפיץ טוב יותר את הגֵנים שלהם באוכלוסייה. דרושים מחקרים נוספים כדי לבחון את ההשערה לעומק. לקריאה בהרחבה (באנגלית)
מאי שדהבמשך שנים רבות ראו בזיקית אמנית הסוואה משובחת, שמסוגלת לשנות את צבעה כדי להיבלע בסביבתה. האמת, התברר, שונה - זיקיות אומנם משנות את צבען, אבל בעיקר כדי לבקר את הטמפרטורה שלהן או להעביר לזיקיות אחרות מידע על כוונותיהן.
כעת, קבוצת חוקרים מדרום קוריאה יצרה רובוט ששואב השראה מהזיקית - אבל לא ממה שהיא באמת עושה, אלא ממה שחשבנו שהיא עושה. הרובו-זיקית מסוגל לשנות את צבעיו בזמן אמת בהתאם לרקע שלו, באמצעות גביש נוזלי רגיש לטמפרטורה. סידורו המרחבי של הגביש משתנה בהתאם לטמפרטורה, והסדר הזה מכתיב את צבע האור המוחזר ממנו. מתחת לשכבת הגביש הנוזלי יצרו החוקרים מערך של כמה שכבות בעלות מוליכות חשמלית, שמסוגל לחמם את הגביש בצורה אחרת בכל מקום ומקום על גביו, וכך לשלוט בצבעו. המערכת עשויה לשמש בעתיד ליצירת בדים חכמים לשימוש צבאי או בתעשיית הטקסטיל המסחרי. למאמר המקורי (באנגלית)
הזיקית הרובוטית בניסוי, מתוך הסרטון: https://www.youtube.com/watch?v=82eAYWdMU0o
יפתח דיבוןהממותות הצמריות חיו בערבות הקרות של צפון אסיה, צפון אירופה וצפון אמריקה במשך מאות אלפי שנים, עד שנעלמו, לפני כ-4,000 שנה בלבד. הודות לכך יש ברשותנו שלדים שלמים שלהן, ואף גופי ממותה שלמים שהשתמרו בקרח.
במחקר חדש צוות חוקרים מארה"ב התחקה אחר מסלול חייו של זכר ממותה צמרית שחי בצפון אלסקה לפני כ-17 אלף שנה. החוקרים בחנו את השינויים בריכוזיהם של יסודות ואיזוטופים מסוימים בחטי הממותה, והשוו אותם לריכוזים של אותם חומרים באזורים שונים באלסקה. על סמך יותר מ-340 אלף מדידות הצליחו החוקרים להראות את הדרך שעשה הזכר מרגע לידתו, לאורך שנות בגרותו ועד סוף חייו, בגיל 28. הם הראו שבשנים האלו הוא נדד ללא הפסקה ברחבי האזור הארקטי, וכיסה כ-70 אלף קילומטר, קרוב לפעמיים הקף כדור הארץ.
המחקר מאפשר לנו להבין את התנהגותה של חיה שנכחדה לפני אלפי שנים ואת דרכי הנדידה שלה, והכול בזכות ריכוזי היסודות בחטים שלה. למאמר המקורי (באנגלית)
ספיר חבושה-לאופרתעשיית הבנייה מצאה את עצמה בשנים האחרונות תחת עיניהם הפקוחות של המדענים, מאחר שייצור המלט אחראי לשמונה אחוזים מהפליטה העולמית של גז החממה פחמן דו-חמצני. מלט, או "צמנט", הוא השם שניתן לחומרים שמדביקים יחד את המרכיבים בתערובת הכוללת בנוסף לו גם אבנים, חול וחצץ, ומשמשת לבניית מבנים רבים.
ליצירת מרבית החומרים הצמנטיים נדרשות תחמוצות, שהפופולרית מביניהן היא הסיד (תחמוצת הסידן). הסיד מופק מאבן גיר (סידן פחמתי) ומשמש בין השאר לייור המלט המוכר ביותר – צמנט פורטלנד. הבעיה היא שתוצר הלוואי בתהליך הפקת הסיד הוא פחמן דו-חמצני. בעבר נעשו ניסיונות להחליף חלק מהגיר במינרל בשם בוקסיט, אך המרבצים שלו מעטים ולכן הוא חומר ולא שימושי. הבעיה הזאת דרבנה חוקרים מגרמניה ומברזיל להעלות רעיון מהפכני: להשתמש בשכבות החמר המכסה את מרבצי הבוקסיט, ונחפר ממילא לצורך הפקתו, כחומר גלם צמנטי בעצמו. לבדיקת הרעיון יצקו החוקרים מלט שבו החמר הזה מחליף חלק משמעותי מאבן הגיר – צעד שיביא להפחתה משמעותית בפליטת הפחמן הדו-חמצני. המלט החדש הפגין יציבות ויכולת התקשחות דומות לאלה של צמנט פורטלנד המוכר, ובכך פתח דרך לתעשיית מלט ירוקה ובטוחה יותר. לקריאה בהרחבה (באנגלית) ולמאמר המקורי (באנגלית)
