ג'ירף עם הקסדה, ננובוטים נגד חיידקי השיניים, ואיך המוח משפיע על החום כשאנחנו חולים?
מה חדש?
-
ג'ירף הקדום עם הקסדה
-
ננובוטים נגד חיידקי השיניים
-
החלפת אוכלוסיות בצפון מזרח אסיה – לפני 19 אלף שנה
-
צבי הים מחשבים מסלול מחדש
-
כשהמוח מחליט לחלות
הג'ירף הקדום עם הקסדה
מחקר חדש, המבוסס על גולגולת וחוליות צוואר מאובנות מצפון מערב סין, חשף קרוב משפחה קדום של הג'ירף שניחן בצוואר קצר יותר ובמאפיין ייחודי נוסף: "קסדה" עגולה על ראשו, העשויה עצם וקרטין. בעל החיים, שחי לפני כ-17 מיליון שנה, זכה לשם דיסקוקריקס שייז'י (Discokeryx xiezhi), על שם חד-קרן מהמיתולוגיה הסינית. החוקרים מעריכים שהזכרים נהגו להילחם זה בזה בחבטות ראש, כמו איילים ויעלים בימינו, בתחרות על טריטוריה וגישה לנקבות. ה"קסדה" שעל ראשם, וכך גם חוליות הצוואר הגדולות שלהם, עזרו להם בלחימה.
זכרי ג'ירפות מודרניות נלחמים בצורה אחרת - בעזרת הצוואר. הם מניפים את צווארם כמו שוט ומצליפים בזכר היריב. כבר זמן רב יש חוקרים שטוענים שזה הגורם העיקרי להתפתחות הצוואר הארוך, ולא הצורך להגיע לצמרות גבוהות כפי שטוענת התפיסה הרווחת. ייתכן אם כך שכמו התכונות המיוחדות של דיסקוקריקס, גם התכונה המפורסמת ביותר של הג'ירף התפתחה כדי לסייע לו להתרבות. האכילה מהצמרות סיפקה אולי רק יתרון משני. לכתבה המלאה באתר.
לחימה בין זכרים: דיסקוקריקס | איור: WANG Yu and GUO Xiaocong
ד"ר יונת אשחרננובוטים נגד חיידקי השיניים
טיפול שורש הוא הליך נפוץ מאוד בתחום רפואת השיניים, אך גם מועד לסיבוכים. במסגרתו מסירים את הרקמה המזוהמת בעומק השן ומחטאים אותה מחיידקים. אך במקרים רבים נותרים חיידקים חבויים במעמקי צינוריות זעירות בתוך שכבת הדנטין הפנימית של השן, והם עלולים להוביל לזיהום חוזר.
מדענים הודים פיתחו כעת ננובוטים זעירים - רובוטים מיקרוסקופיים - שיכולים לחדור לתוך צינוריות השיניים הדקיקות ולהשמיד את החיידקים שנותרו בהן. הרובוטים מונעים מרחוק באמצעות שדה מגנטי שמוביל אותם לעומק הצינורית וגם גורם להם לפלוט חום שהורג את החיידקים ומחטא את השן. החוקרים מקווים כי הננובוטים שפיתחו יוכיחו את יעילותם ואת בטיחותם גם בניסויים הבאים, ויעניקו לרופאי השיניים כלי נוסף שיבטיח את הצלחת טיפולי השורש. לקריאת הכתבה.
הננובוטים בנויים מסלילים לולייניים העשויים צורן ומצופים ברזל, ואפשר לשלוט בהם מרחוק באמצעות שדות מגנטיים חלשים. צילום מיקרוסקופ אלקטרונים של ננובוט נע בתעלה בדנטין, לכיוון מושבת חיידקים | Theranautilus
ד"ר אילת זאוברמןהחלפת אוכלוסיות בצפון מזרח אסיה – לפני 19 אלף שנה
בני אדם הגיעו לצפון מזרח אסיה לפני כ-40 אלף שנה. כעת הראו חוקרים מסין כי האנשים הקדומים האלה לא היו אבותיהם של תושבי האזור הנוכחיים. לפני כ-19 אלף שנה תפסה את מקומם אוכלוסייה חדשה.
החוקרים הפיקו DNA מעצמות של 25 אנשים שנמצאו לצד הנהר אמור במזרח סיביר. העצמות היו מכמה תקופות: המוקדמות ביותר היו בנות כ-34 אלף שנים, והמאוחרות – בנות 3,400 שנים. החומר הגנטי שהופק מהעצמות העתיקות ביותר דמה מאוד לזה שהופק מלסת שנמצאה בסין ומגולגולת שנמצאה במונגוליה, שתוארכו ל-40 אלף ו-34 אלף שנים לפני זמננו, בהתאמה. נראה ששלושת הממצאים השתייכו לאותה אוכלוסייה, שנדדה במזרח אסיה במשך אלפי שנים.
לעומת זאת, ה-DNA של עצמות בנות 19 אלף ו-14 אלף שנה היה שונה מאוד, וקרוב יותר לזה של תושבי צפון מזרח אסיה הנוכחיים. הוא קרוב במידה מסוימת גם ל-DNA של אמריקאים ילידים, שאבותיהם הגיעו ליבשת המערבית דרך סיביר. נראה שבתקופה זו הגיעה אוכלוסייה אנושית חדשה שדחקה משם את רגליהם של האנשים שחיו שם לפניהם. למחקר המלא (באנגלית).
בני אדם הגיעו לצפון מזרח אסיה לפני כ-40 אלף שנה, אבל הם לא נשארו שם. |Natural History Museum, London, SPL
צבי הים מחשבים מסלול מחדש
מחקר חדש בדק ומצא שצבי הים הם נווטים הרבה פחות טובים מכפי שחשבו עד כה. מדובר בבעלי חיים שמרבים לנדוד, וחלקם שוחים אלפי קילומטרים בשנה. נקבות צבי הים חוזרות בדרך כלל להטיל במקום שבו הן עצמן בקעו. החוקרים עקבו אחרי מסלול נדודיהם של 22 צבים בעזרת תגי מעקב לווייניים שהוצמדו להם. נמצא כי רובם לא עשו את הדרך הקצרה ביותר, אלא צברו קילומטרים רבים של שחייה וחיפוש עד שהגיעו ליעדם. הגדיל לעשות צב הים ששחה 1,306 קילומטר כדי להגיע לאי שנמצא רק 176 קילומטר מנקודת המוצא שלו.
עם זאת, במחקר קודם נמצא שדווקא בנדידות למרחקים ארוכים הניווט של הצבים הרבה יותר מדויק. עדיין לא ברור לגמרי איך צבי הים מתמצאים בדרכם, אך ייתכן שהם מסתמכים לא מעט על מזל ועל התמדה. כנראה בתחילת הדרך הם מסתמכים באופן גס על השדה המגנטי של כדור הארץ. "הממצאים שלנו מעידים שיכולות הניווט של צבי הים רחוקות משלמות, אך הן עדיין טובות מספיק במגבלות החושים שלהם", סיכמו החוקרים. לכתבה המלאה.
צב ים באוקיינוס ההודי | Andrey Armyagov, Shutterstock
מאי שדהכשהמוח מחליט לחלות
כשאנחנו חולים, חום גופנו עולה ואנו מאבדים מרץ ותיאבון. בניגוד למה שאנשים נוטים לחשוב, תסמיני המחלה המוכרים לנו לא נובעים ישירות מהחיידק או נגיף, אלא דווקא מהמוח שלנו. במחקר חדש, הצליחו החוקרים לשפר את הבנתנו באשר לדרך שבה זה מתרחש.
החוקרים בדקו את מוחם של עכברים שנחשפו לגורם מחלה, ומצאו קבוצה ספציפית של תאי עצב שהגיבו לחשיפה הזאת. התאים הללו נמצאים באזור במוח בשם "היפותלמוס" שאחראי לשמור על איזון פנימי במערכות הגוף, ובתוך כך גם לווסת את חום הגוף, לחץ הדם ועוד. לאחר מכן הפעילו החוקרים ישירות את קבוצת התאים הזאת, בלי להדביק אותם בפועל במחולל מחלה. התברר שהעכברים פיתחו תסמינים של מחלה: טמפרטורת גופם עלתה ותיאבונם פחת.
לממצא הזה יש חשיבות רבה להבנת התגובה הגופנית שלנו כשאנו חולים. בעתיד אולי אף יהיה ניתן לנצל את המידע הזה כדי לצמצם את התסמינים של מחלות קשות. למאמר המקורי (באנגלית).
טל פישר