כאשר ארכיאולוגים מוצאים שלד או מאובן הם יכולים לקבוע את גילו עד לרמה של עשרות אלפי שנים. השיטה בה הם משתמשים נקראת תיארוך פחמן. שיטה זו עושה שימוש באיזוטופ רדיאקטיבי של פחמן הנמצא ברמה יחסית קבועה באוויר (הרמה לא באמת קבועה, אבל נעשה תיקון בחישוב בזמן המדידה). כל זמן שהיצור חי, הוא נושם והפחמן נכנס לגוף ושומר על רמה קבועה כמו באטמוספירה. כאשר היצור מת, הוא מפסיק לנשום והפחמן מפסיק להכנס לגוף. היות והפחמן מתחיל לדעוך בקצב קבוע וידוע, ולא נכנס פחמן חדש ליצור המת, רמת הפחמן יורדת בקצב השווה לקצב דעיכת הפחמן. כך ניתן על סמך כמות הפחמן הרדיואקטיבי בשלד או מאובן לחשב את גילו.

^{הסרטון הופק בידי cassiopeia project
ותורגם בידי צוות אתר דוידסון אונליין}

חישוב הגיל על סמך רמת הפחמן הרדיואקטיבי נעשה לפי עקרון מחצית החיים, כלומר הזמן שלוקח לחצי מהחומר להתפרק. זמן מחצית החיים של פחמן רדיואקטיבי הוא 5750 שנה. מכאן שאם נמצא בשלד חצי מכמות הפחמן באטמוספירה גילו כ-5750 שנה, אם רבע אז 11500 שנה וכן הלאה עד לרמה שבה לא ניתן יותר למדוד את כמות הפחמן הרדיואקטיבי. לשיטה זו יש בעיתיות מסויימת אם היצור מת בזמן סופה קוסמית בשמש, דבר שהעלה זמנית את רמת הפחמן הרדיואקטיבי באטמוספירה, ועשוי לתת גיל מוטעה של היצור (גיל צעיר מהגיל האמיתי).