לאן הודו ממהרת?

עם בוא עונת הגשמים, מה יכול להיות טוב יותר מלברוח ליבשת חמה בחצי הכדור הדרומי? אם כן, מה דעתכם לשים פעמיכם לגנדוונה? רגע - אין טעם לחפש במדריכי הנסיעות.

מדובר ביבשת עתיקת יומין שכבר אינה קיימת. לפני כמאה שנה פיתח החוקר הגרמני אלפרד וגנר את תיאוריית נדידת היבשות וטען שבעבר הקדום כל היבשות היו מחוברות ליבשת-על אחת גדולה. לפי התיאוריה, לאורך הזמן יבשת העל נסדקה וחלקיה נפרדו.

בשנות ה-20 של המאה הקודמת גילה הגיאולוג הדרום אפריקאי אלכסנדר די טואה שמאובנים רבים בסלעי דרום אפריקה, דרום אמריקה והודו דומים אלה לאלה, אך אינם קיימים בחצי הכדור הצפוני. מכך הוא הסיק שדרום אמריקה, אפריקה, אנטארקטיקה ואוסטרליה היו בעבר יבשת אחת שהוא קרא לה "גונדוונה", ואילו אמריקה הצפונית, אירופה, גרינלנד ורוב אסיה היו גוש יבשתי שני בשם "לאוראסיה".בין שני הגושים נוצר ים חדש בשם ים טתיס.

היווצרות תת-היבשת הודו

לפי תאוריית נדידת היבשות, לפני כ-140 מיליון שנה התפצלו לאוראסיה וגונדוונה לתת יבשות, והודו נפרדה מהיבשת הדרומית והחלה לנוע לעבר אסיה בקצב של כחמישה סנטימטרים בשנה. בהמשך, לפני כ-80 מיליון שנה, קצב הנדידה שלה הואץ לכ-15 סנטימטרים בשנה, ונדרשו לה עוד כ-30 מיליון שנה עד שהתנגשה באירואסיה והפכה לחצי האי ההודי. את תוצאת ההתנגשות אנו רואים עד היום בהרי ההימלאיה הגבוהים.

תיאוריית נדידת היבשות נגנזה זמנית בשנות ה-30, בין השאר מפני שלא הצליחו להסביר את הכוח שהניע את הנדידה הזאת. אולם בשנות ה-60, בעקבות התפתחויות בחקר קרקעית האוקיינוסים הסיקו מדענים שהיבשות אכן נעות, וכך גם הקרקע בתחתית האוקיינוסים. בהדרגה התגבשה הגרסה המודרנית של התיאוריה, שמוכרת בשם"טקטוניקת הלוחות".

התיאוריה החדשה טענה שכדור ארץ בנוי מלוחות סלע ענקיים שנמצאים בתנועה בלתי פוסקת זה לעומת זה. בסך הכול יש שבעה לוחות ראשיים ועוד כמה לוחות משניים. הלוחות נושאים יבשות ואוקיינוסים ונפרדים זה מזה בגבולות בעלי אופי גיאולוגי, כגון הרכסים המרכז-אוקייניים, שרשראות הרים גדולות, תעלות עמוקות באוקיינוסים והעתקים גיאולוגיים. אזורי התנגשות מסוימים בין לוחות נקראים "אזורי הפחתה", ובהם לוח אחד מחליק מתחת ללוח השני אל תוך מעטפת כדור הארץ ומתמזג איתו.

הסבר חדש לתופעה עתיקה

במשך שנים התקשו מדענים להסביר את הקצב המהיר של נדידת תת-היבשת ההודית צפונה. כעת, חוקרים מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס מספקים הסבר חדש המבוסס על תיאוריית טקטוניקת הלוחות. ממצאיהם מעידים כי הודו נמשכה צפונה על שני אזורי הפחתה. שקיעה משותפת של שני לוחות טקטונים הפעילה עליה כוח משיכה כפול, שהכפיל את מהירות התנועה של הודו צפונה.

כדי לבדוק את השערתם בנו החוקרים מודל שמדגים איך משפיעים שני אזורי הפחתה על נדידת יבשת. לפי המודל, בעת החלקת הלוחות, חומר נלחץ החוצה מבין החיבורים שלהם. ככל שיותר חומר נלחץ החוצה, כך עולה מהירות הנדידה של הלוח. לאור זה הם הסיקו שמהירות הנדידה של הודו תלויה בשני גורמים: רוחב הלוחות באזור ההפחתה, והמרחק ביניהם. כשהלוחות צרים יחסית, ורחוקים זה מזה, הם עשויים להאיץ את קצב הנדידה של היבשת.

לפי בדיקת החישובים של קבוצת המחקר, הלוח שנשא את יבשת הודו אכן הפך צר יותר עקב התנגשות ביבשת אפריקה. כתוצאה מכך, הודו נדדה במהירות גבוהה יותר.