המדע והרפואה עדיין מגששים באפלה אחרי הגורמים למחלת הנפש ההרסנית. כעת מתברר ששלושה מנגנונים מוחיים שאופייניים לה קשורים לאותו גן ומשפיעים זה על זה
סכיזופרניה, אחת ממחלות הנפש הקשות ביותר המוכרות לאדם, משפיעה על האופן שבו הלוקים בה חושבים, פועלים ותופסים את המציאות – אך הסיבות לה עדיין אינן ברורות די הצורך. המוחות של חולי סכיזופרניה מראים חריגויות רבות, לרבות קשרים פגומים וחוסר איזון בין חומרים כימיים במוח, בלי שהיה ברור עד כה אם התצפיות הללו קשורות זו לזו או שמא הן מתארות סוגים שונים של המחלה. מחקר חדש שפורסם בכתב העת "Nature Neuroscience" עשוי לשפוך אור על סוגיה זו.
מחקרים גנטיים שנעשו על אוכלוסיות גדולות של אנשים הצביעו על מאות מוטציות שנחשבות גורמי סיכון לסכיזופרניה. בשנת 2013 בחרה קבוצת חוקרים בראשות סקוט סודרלינג לבדוק את אחד הגנים הללו, שנקרא "Arp2/3", בשל הקשר שלו להפרעות נפש רבות וחשיבותו ביצירת סינפסות – הקשרים שבין תאי העצב במוח.
פעילות יתר של דופמין בסטריאטום (בירוק) של חולה סכיזופרניה | הדמיה: המכונים הלאומיים לבריאות, ארה"ב
החוקרים יצרו עכברים מוטנטים שהגן הזה חסר בתאי העצב המעוררים במוח הקדמי שלהם. לשמחתם, העכברים אכן הראו תסמינים המאפיינים סכיזופרניה – תנועתיות מוגברת והתנהגויות חוזרות על עצמן.
בנוסף, במוחם של העכברים נמצאו שלושה שינויים המופיעים גם בחולי סכיזופרניה. ראשית, במוח הקדמי שלהם היו פחות בליטות (ספיינים) בקצות תאי העצב, הנוירונים שנחוצות לעיבוד מידע שמתקבל מתאי עצב אחרים. השינוי הזה אך התעצם עם הגיל. שנית, תאי העצב באזור המעורב בתכנון ובקבלת החלטות אצל בני אדם הראו פעילות יתר. מיקרוסקופיה משוכללת גילתה שהם יצרו קשרים עם תאי עצב אחרים תוך "עקיפת" הספיינים, בשל הירידה במספרם. נראה שהספיינים פועלים כמעין מסנן חשמלי, ובהיעדרו תאי העצב עלולים להיות פעילים מדי.
בנוסף התברר שהתנועתיות המוגברת של העכברים המוטנטיים פחתה אחרי שקיבלו טיפול בתרופה הלופרידול, שחוסמת קולטנים של המוליך העצבי דופמין. בבדיקות נמצא שיש להם עודף דופמין באזור שנקרא סטריאטום, בדומה לבני אדם חולי סכיזופרניה. בהתאמה לממצא הקודם גילו החוקרים שתאי העצב הפעילים מדי במוח הקדמי מפעילים תאי עצב אחרים שמשחררים דופמין לסטריאטום. ההלופרידול אמנם הפחית תנועתיות, אך לא שחזר את הספיינים החסרים, כיוון שיצירתם מתרחשת בשלב מוקדם בחיי העכברים.
נראה אם כן שתופעות שנראו מנותקות זו מזו היו למעשה קשורות מבחינה תפקודית. כדי לבסס את הממצא הזה ניסו החוקרים לחקות את פעילות היתר של תאי העצב במוח הקדמי על ידי כך שהחדירו חלבונים המופעלים על ידי אור וחיברו אותם לתאי העצב הללו אצל עכברים בריאים. החיות החלו להתנועע כמעט מיד אחרי שהוקרן עליהם אור לייזר והמוחות שלהן "הוצפו" בדופמין. גם כאן ההלופרידול הפחית את התנועתיות.
המחקר המתואר, שתורם להבנת המנגנון המוחי של הסכיזופרניה, מעורר תקווה שההבנה הזו תסייע בהמשך גם למצוא טיפול יעיל יותר למחלה, שייגע בסיבות שלה. טיפול כזה צפוי להיות יעיל יותר מהתרופות הקיימות כיום, כמו הלופרידול, שמטפלות רק בתסמינים ההתנהגותיים.
ד"ר עידו מגן
המחלקה לגנטיקה מולקולרית
מכון ויצמן למדע
____________________________________________________________
הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובה לכתבה זו ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.
