הוא חי בגופם של זבובי חול ועובר מהם לבני אדם כשהנקבה שותה את דמנו. בתוך הגוף הוא משתלט על תאי מערכת החיסון וחי בתוכם כמו סוס טרויאני. זו לא עלילה של סרט אימה הוליבודי, אלא טפיל מקומי אסלי, שמוכר בעיקר כמי שגורם ל"שושנת יריחו"

כאילו שנים של מלחמה, טרור ודיכוי לא מספיקות לאזרחי סוריה, הם סובלים בימים אלה ממגפה שגורמת לפצעים דמויי שושנה על העור. בשנה החולפת התקבלו שוב ושוב דיווחים על התפרצויות של המחלה, הידועה בשם "שושנת יריחו" בכל רחבי המדינה המתפוררת.

הגורם למחלה הוא טפיל חד תאי קטן, שמועבר לבני אדם בעקיצה של נקבת זבוב החול, שהוא מעין יתוש מעופף קטנטן. הטפיל, שנקרא "לישמניה", אחראי לשלוש הצורות העיקריות של מחלת הלישמניאזיס: הצורה המפורסמת מהשלוש, והנפוצה גם בישראל, היא לישמניה של העור, או שושנת יריחו – דלקת עורית שמתפתחת לפצעים מוגלתיים ממושכים שמשאירים צלקות. שתי הצורות האחרות של המחלה גורמות הרס רקמות ואיברים פנימיים ועלולות להוביל אפילו למוות.

המחלה, על כל צורותיה, תוקפת כ-1.3 מיליון בני אדם בשנה ברחבי העולם, ובארגון הבריאות העולמי מעריכים שמדי שנה מתים ממנה כשלושים אלף איש. היא נפוצה  בדרום אמריקה, באפריקה, באסיה ובאגן הים התיכון, כולל ישראל. כ-20 מינים של הטפיל גורמים למחלות אצל בני אדם, מהם שניים שקיימים גם בישראל: לישמניה מאג'ור, שנפוץ בדרום הארץ ובבקעת הירדן, ולישמניה טרופיקה שאזור המחיה שלו מתחיל במדבר יהודה, החל מאזור מעלה אדומים שליד ירושלים, ומגיע עד השומרון והגליל. שני הסוגים גורמים להופעה של הלישמניה העורית.


טפיל הלישמניה בתוך תא במח העצם | צילום: Centers of Disease Control and Prevention, ויקיפדיה

סוס טרויאני
הטפיל מבלה את חייו בשני סוגים של פונדקאים – זבוב החול ויונקים, שאליהם הוא עובר בעקיצה של נקבת זבוב החול. הוא חי בצינור מערכת העיכול של הזבובה, ועובר ממנה לעור של בן האדם שהיא עקצה. מיד אחרי המעבר הוא משתמש בסדרה של אסטרטגיות מתוחכמות שמאפשרות לו להתחבא דווקא "מתחת לפנס" – בתוך תאי מערכת החיסון.

מרגע שנכנס לגופנו הטפיל שואף לחדור לתוך תאים של מערכת החיסון ובמיוחד לאלה שנקראים מקרופאג'ים – תאים בולעניים שנוהגים לבלוע פולשים שחדרו לגוף ולחסל אותם. הלישמניה מנצל את זה לטובתו – הוא פשוט נותן למקרופאג' לבלוע אותו, אבל כשהוא כבר בפנים הוא משתמש בשיטות מתוחכמות שמגנות עליו  מהסביבה העוינת ומאפשרות לו לשגשג בתוך התא שנועד לחסל אותו.

"לישמניה הוא יצור חד-תאי עצמאי לחלוטין", מסביר פרופ' דן זילברשטיין מהטכניון, שחוקר את הטפיל. "הוא משתמש במקרופאג'ים כדי להתחמק ממערכת החיסון של היונק. המקרופג'ים הם בית הקברות של כל היצורים שמערכת החיסון רוצה לחסל, ופתאום מגיע טפיל הלישמניה ומצליח לחדור לתוך התא ולהרגיש בו ממש בבית, כמו סוס טרויאני".

בתוך המקרופאג' הטפיל מוסתר ומוגן לגמרי ממערכת החיסון. בזמן שהותו שם הוא משתלט על מצבורי האנרגיה של התא ויוצר מניפולציות גנטיות שמונעות מהתא המארח להגן על עצמו מפני הטפיל. לאחר שהתמקם בתוך התא הלישמניה מתחיל להתחלק ולייצר עוד טפילים, שבסופו של דבר קורעים את המקרופאג' מבפנים ומשתחררים לזרם הדם. אם זבובת החול עוקצת שוב, הטפיל יכול לעבור בחזרה מהדם האנושי לגוף הזבובה ולהמשיך את שרשרת ההדבקה.

"מעניין אותנו להבין מהם תהליכי קבלת ההחלטות של הטפיל", אומר פרופ' זילברשטיין. "איך הוא יודע שהוא הגיע ליעד שלו בתוך המקרופאג'? איך הוא יודע להוריד את מדי הפולש שלו ולעבור לשלב שבו הוא גורם למחלה ומתחלק?".

טפיל במבחנה
בשנת 1998 הושגה במעבדתו של פרופ' זילברשטיין פריצת דרך בחקירת טפיל הלישמניה. "הצלחנו ליצור מדיום גידול שמדמה את התנאים שקיימים בתוך המקרופאג', כך שהטפיל יכול להתפתח כפי שהוא מתפתח בתוך התא, אבל במבחנה. 'כמו להרגיש בבית, אבל להיות בחו"ל'", הוא מסביר. מעבדות נוספות בעולם אימצו את השיטה הזאת כדי לחקור את הלישמניה.

בתוך המקרופאג' נמצאות בועיות מיוחדות שהתנאים בהן אמורים לחסל את כל הפולשים שהוא בולע, כולל סביבה חומצית וחלבוני פירוק שתוקפים את כל הפולשים, אך לטפיל הלישמניה זה לא מזיז. "חוקרים גילו שלטפיל יש ארסנל פרטי של חלבונים שיודעים לפרק את חלבוני התא וכך למנוע מהם לפרק אותו בעצמם. בנוסף גילינו במעבדה שהטפיל משתמש בעוד אסטרטגיה מתוחכמת – על מעטפת התא שלו יש משאבות שיודעות להכניס ולהוציא מולקולות פרוטון, שיוצרות סביבה חומצית שמסוכנת לו. הלישמניה יודע לחוש מה מתרחש בסביבה הפנימית שבתוכו ובעזרת המשאבות הוא מצליח לווסת ולאזן את הסביבה הפנימית שלו. כך שגם כשבחוץ התנאים חומצייםהוא מצליח לשמור על סביבה ניטרליית בתוכו", מסביר פרופ' זילברשטיין.

מציאת חיסון
נכון להיום עדיין לא פותח חיסון יעיל נגד מחלת שושנת יריחו והטפיל הגורם לה, והטיפולים הקיימים כוללים כימותרפיות ותרופות אנטיבקטריאליות. למרבה הצער התרופות האלה אינן ספציפיות מספיק, והן יקרות מדי ולכן לא נגישות למדינות העולם השלישי. חיסון במובנו הקלאסי, של הכנסת טפיל מוחלש או חלבונים ממנו, לא עובד עבור הלישמניה, אך מתברר שבכל זאת כל מי שנחשף למחלה נעשה מחוסן אליה. בעיראק נהגו אימהות לחשוף את ישבני ילדיהם כדי שייעקצו, יחלו ויתחסנו. הן כיוונו את העקיצה לישבן כדי שלא תיווצר צלקת על הפנים של הילד.

הדרך למציאת טיפול יעיל דורשת מאיתנו לרכוש הבנה מעמיקה של טפיל הלישמניה ושל מנגנוני הפעולה שלו. "הטפיל מצליח להשתלט על מערכות בתוך המקרופאג' ולנצל אותן לטובתו. אנחנו לא יודעים עדיין איך הוא עושה את זה, אבל מקווים שהמערכת שפיתחנו במעבדה תוכל לעזור לענות על שאלות מהסוג הזה", מסכם פרופ' זילברשטיין.
 

סרטון: videosINBEB

 

יעל גרופר
המחלקה לאימונולוגיה
מכון ויצמן למדע


הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובה לכתבה זו ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.

תגובה אחת

  • נטלי

    האם זה מדבק?