השמנה הינה אחת התופעות הבעייתיות ביותר בקרב ילדים כיום. רבות דובר על כך שהטלוויזיה הינה אחד מהגורמים להשמנה בקרב ילדים, אך האם זה נכון? והאם יש הבדל בין בנות לבנים? במאמר שלפנינו עורכת עפרה מהודר סקירת ספרות מקיפה ומנסה לברר מה העלו מחקרים מדעיים בנושא.
"טלוויזיה היא טכנולוגיה לשידור וקליטה של תמונות וצלילים, המבוססת על משדר טלוויזיה המשדר אותות רדיו (RF) הנושאים מידע חזותי וקולי, ועל מקלט טלוויזיה הקולט את האותות, מפענחם ומציגם בפני הצופה" (מתוך ויקיפדיה). בתור אמא לילד, שגם מנסה לפתח קריירה, ואפילו רוצה לנוח מידי פעם, אני מתלבטת. הטלוויזיה היא פתרון מפתה מאוד לבעיית חוסר הזמן. מניסיון אני יודעת, שכשאני נותנת לבן שלי לצפות בשידוריה, אני יכולה לקבל כמה דקות של שקט. ומצד שני, כולם כל הזמן אומרים לי "אבל תיזהרי. טלוויזיה זה מזיק לילד!". ואני לא מבינה: למה? טלוויזיה זה בסך הכול מכשיר חשמלי. מה היא כבר יכולה לעשות לילד שלי??
האם צפייה בטלוויזיה מזיקה לבריאות של ילדים? החלטתי שאני לא מסתפקת בתשובות של אמהות. אני רוצה תשובה רפואית מדעית! כמו שאני עושה תמיד כשאני מחפשת מידע בנושאי רפואה, נכנסתי למקור המוסמך ביותר: אתר הספרייה הרפואית הלאומית של ארה"ב, שם מתפרסמים מחקרים מכתבי עת רפואיים בכל העולם.
המחקר הראשון שעלה בחיפוש אחר המלים television and children היה משנת 2001. זה היה מחקר שבו נעשה מעקב אחרי 570 ילדים. עקבו אחריהם מגיל הגן עד גיל ההתבגרות, במטרה לראות את "התוצאות ארוכות הטווח של צפייה בטלוויזיה". החוקרים ציינו כי הם התלבטו בין שתי גישות תיאורטיות: גישה לפיה מה שקובע את ההשפעה של צפייה בטלוויזיה על הבריאות הוא "הטלוויזיה כמדיום" – כמות הזמן שמבלים לידה, וגישה שנייה לפיה מה שקובע הוא התוכן— איכות התוכניות בהן צופים בטלוויזיה. נמצא שם שילדים שבגיל הגן צפו בתוכניות חינוכיות בטלוויזיה השיגו בהמשך ציונים גבוהים יותר, קראו יותר ספרים, היו הישגיים יותר, יצירתיים יותר ותוקפניים פחות מאלו שצפו פחות. מה?? זה ממש לא מה שאמרו לי! חוץ מזה, הקשר הזה היה חזק יותר בקרב הבנים מאשר בקרב הבנות. וזה גם מוזר, לא? מסקנת החוקרים: הטלוויזיה היא לא מדיום אחיד, והתכנים הנצפים חשובים יותר מכמות זמן הצפייה.
מאחר שאני כותבת בנושאי בריאות, ולא בנושאי חינוך, החלטתי להתמקד באחד החששות הנפוצים המיוחסים לטלוויזיה: החשש שצפייה בטלוויזיה תגרום לבן שלי להשמין. להפוך ל"בטטת כורסא", כמו הילד בתמונה הזאת.
תסתכלו רגע על הילד הזה, שנבחר -- שלא בטובתו -- לדגמן את המושג couch-potato-kid. למה הילד שמן? האם זה באמת בגלל שהוא צופה בטלוויזיה? או אולי כי הוא אוכל זבל ולא זז?
תמונה זו נלקחה מאתר של המרכז לבקרת מחלות ומניעתן (CDC)
כדי להבין את הנקודה הזאת קצת יותר, צמצמתי את החיפוש. הפעם חיפשתי ב- Pubmed: television and children and obesity. לשמחתי, מצאתי שם מחקר משנת 2002, שנראה כמקרב אותי אל ההסבר לחששות. המאמר התפרסם בכתב עת בנושא השמנה. כותרתו: "פעילות גופנית, צפייה בטלוויזיה ומשקל בבני נוער אמריקאים". זה היה סקר על יותר מחמישה עשר אלף צעירים. באופן לא מפתיע, נמצא שם שנערים שעשו יותר פעילות גופנית, סבלו משכיחות נמוכה יותר של עודף משקל. אבל אצל נערות לא נמצא קשר כזה... כמו כן, נמצא שם קשר מדורג בין צפייה בטלוויזיה לבין עודף משקל. השכיחות של עודף משקל בקרב בני נוער שצפו בטלוויזיה 4 שעות ויותר ביום הייתה גבוהה מהשכיחות בקרב מי שצפו בטלוויזיה שעתיים או שלוש ביום. השכיחות של עודף משקל הייתה הכי נמוכה בקרב בני הנוער שצפו בטלוויזיה שעה אחת ביום או פחות. והיה קשר הפוך בין משך הצפייה בטלוויזיה לבין משך הפעילות הגופנית. רגע, אז הבעיה היא עודף צפייה בטלוויזיה או חוסר פעילות גופנית?
זה לא חייב ללכת ביחד, אתם יודעים. הרבה מבוגרים, למשל, צופים בטלוויזיה בעודם רצים על ההליכון במכון כושר, וזה דווקא עוזר להם לרזות. אז זו לא הטלוויזיה עצמה שגורמת להשמנה, נכון? זה עדיין לא היה לי ברור.
Image courtesy of photostock / FreeDigitalPhotos.net
המשכתי לחפש. די מהר מצאתי מחקר שהתפרסם בכתב עת רפואי יוקרתי מאוד- The Lancet בשנת 2004. זה היה מחקר שבו עקבו אחרי אלף ילדים מניו זילנד, מלידתם ועד גיל 26. המטרה: לחפש קשר בין צפייה בטלוויזיה בילדוּת לבין מצב בריאות בבגרוּת. כאן היו תוצאות חד משמעיות: צפייה בטלוויזיה בין הגילאים 5-15 הייתה קשורה עם משקל גבוה יותר, סיבולת לב-ריאה נמוכה יותר, שכיחות גבוהה יותר של עישון ויותר כולסטרול בדם בגיל 26. וואו, נשמע מפחיד, לא? כן. אבל גם כאן התוצאות ההרסניות האלה מיוחסות לצפייה של שעתיים ביום ומעלה. אז בכל זאת, נשאר לי קצת זמן לנוח...
למרות המסקנות החד משמעיות של המחקר מכתב העת היוקרתי, המשיכו לחקור את הנושא. למה? כנראה כי הן לא היו עקביות עם התוצאות של כל המחקרים שנעשו לפניו. כמו שמדענים עושים הרבה פעמים כשיש סתירות בין תוצאות של מחקרים שונים, גם במקרה הזה עשו מטא-אנליזה. במטא-אנליזה ("ניתוח-על"), שמים את כל המחקרים בנושא מסויים, שנעשו עד אותו יום, ב"סל" סטטיסטי אחד, ומנתחים את הנתונים של כל המחקרים ביחד – כאילו נאספו במחקר אחד. כך קובצו הנתונים מ- 52 מדגמים שונים, ונוצר "מדגם-על" של 44,707 (!) ילדים בין גיל 3 ל- 18. מה מצאו? שבין שכיחות הצפייה בטלוויזיה לבין משקל יש קשר, אבל הוא חלש – ילדים שצופים הרבה בטלוויזיה שוקלים בממוצע רק קצת יותר מילדים שצופים בה מעט. אולם בין מידת הפעילות הגופנית הכוללת של אותם ילדים לבין משקלם יש קשר חזק יותר. כלומר: ילדים שעשו פחות פעילות גופנית (בין אם זה בגלל שצפו בטלוויזיה, שיחקו במחשב או הכינו שיעורי בית) שקלו בממוצע הרבה יותר מילדים שעשו הרבה פעילות. מסקנת החוקרים הייתה ברורה: "אמנם יש קשר ברור בין ישיבה ממושכת לבין עודף משקל, אך הטלוויזיה והמחשב מואשמים במגמה זו שלא בצדק". לדבריהם, אין זה סביר לייחס את הקשר בין חוסר פעילות לעודף משקל רק לגורם אחד – כמו מדיה. מחקר נוסף, שנערך בבריטניה ופורסם מספר שנים אחר כך הדגיש שוב: שיעור הצפייה בטלוויזיה הוא לא מדד טוב לחוסר פעילות גופנית. אם רוצים לבדוק השפעה של חוסר פעילות גופנית, יש להתייחס למגוון רחב יותר של פעילויות יושבַניות (שנעשות בישיבה).
ושוב – למרות התוצאות הברורות של המחקרים הקודמים, המשיכו לחקור את הנושא. למה מדענים ממשיכים לחקור נושא שכבר הוסבר במחקרים קודמים ? זו תעלומה בעיניי. לדעתי ראוי לעשות על זה מחקר בנפרד. בכל אופן, גם אחרי המדגם הרחב הזה, המשיכו לחשוד בטלוויזיה כאשמה בבעיות הבריאות של ילדינו. בניסיון נוסף לתפוס את האשם, השתמשו בשיטת מחקר שהוכחה כיעילה יותר בבידוד משתנים: ניסוי. ניסוי בשטח. אם המחקרים הקודמים היו תצפיתיים, ויכלו לגלות רק מתאמים, הפעם ניסו לבודד מה הסיבה ומה התוצאה. איך עשו את זה? לקחו מדגם קטן יותר, של 70 ילדים – אשר כולם סבלו מעודף משקל, וחילקו אותם באופן אקראי לשתי קבוצות: קבוצה אחת בה נעשתה התערבות של החוקרים להפחתת הצפייה בטלוויזיה, וקבוצה שנייה בה לא נעשתה התערבות כזאת (קבוצת ביקורת). במסגרת הניסוי, הצליחו החוקרים להפחית את שעות הצפייה של הילדים בטלוויזיה ובמחשב למחצית. אצל הילדים שצמצמו את השימוש במסכים למחצית, נמצאה ירידה גם במשקל וגם בצריכה הקלורית (של אוכל), אבל – והנה ההפתעה – לא הייתה אצלם עלייה משמעותית בכמות הפעילות הגופנית. זאת אומרת, שכנראה, הילדים האלה באמת צפו פחות בטלוויזיה, אבל זה לא גרם להם לקום מהכיסא. הם פשוט עשו פעילויות אחרות בישיבה. מה שמעניין: הם אכלו פחות. רגע, אז מה זה אומר? זה אומר שבעצם אין בעיה בריאותית בעצם הצפייה בטלוויזיה, אלא באכילה הנלווית אליה. אז אם הבן שלי אוהב לצפות בטלוויזיה, וזו הפעילות היחידה שלו באותו זמן (אצלנו לא אוכלים בסלון), אז זה בסדר, לא? וגם אצל מי שכּן מרשה לאכול בסלון – אם הילד יישב מול המסך וינשנש נניח עלי חסה, ולא – נגיד – חטיף מטוגן כמו בתמונה, אז הצפייה בטלוויזיה לא תשמין אותו. זה מעודד, לא?
במחקר שנערך באוסטרליה, ושהתפרסם שנה אחר כך, ניסו שוב לבודד את המשתנים (צפייה בטלוויזיה, פעילות גופנית ואכילה), והפעם גם לכמת אותם. למדוד את כמות ההשפעה של כל אחד מהם בנפרד על המשקל של הילדים. פה היו תוצאות מפתיעות מאוד: אצל הבנות שהשתתפו במחקר, ככל שצפו בטלוויזיה יותר שעות, הייתה שכיחות גבוהה יותר של עודף משקל. אבל לא אצל הבנים! רגע, מה זה קשור בכלל? הבעיה היא הטלוויזיה או המגדר? אז אם אני אמא לבן, ולא לבת, אני יכולה לתת לו להסתכל בטלוויזיה כמה שהוא רוצה? בלי הגבלה?
אם במחקר ההוא רצו לבדוק את עוצמת הקשר בין צפייה בטלוויזיה לבין משקל (ונמצא חלש) אז במחקר שהתפרסם השנה (2012), רצו לבדוק את כיוון הקשר בין משך הצפייה בטלוויזיה לבין משקל. כלומר: האם עודף משקל הוא התוצאה של צפייה מוגזמת בטלוויזיה, או הגורם שלה? האם יכול להיות שבגלל שהם שמנים, קשה לילדים לזוז, והם נשארים בבית מול הטלוויזיה? שוב נמצא הממצא המוזר הזה: משך הצפייה בטלוויזיה היה קשור למשקל אצל בנים, אבל לא אצל בנות. והכיוון היה כזה: בנים שצפו הרבה בטלוויזיה בשנה מסוימת היו, בשנה שאחריה, שמנים יותר מבנים שצפו מעט. אבל בנים שהיו שמנים בשנה מסוימת, לא בהכרח צפו בטלוויזיה יותר בשנה שלאחריה. ושוב – כל זה היה רלבנטי רק לבנים. אצל הבנות לא היה שום קשר בין צפייה בטלוויזיה לבין משקל. לא כסיבה ולא כתוצאה. מסקנת החוקרים: "המחקר הנוכחי מאשש רק באופן חלקי את ההשערה הנפוצה שצפייה בטלוויזיה גורמת לעלייה במשקל".
ובכן, זהו, רבותיי. אחרי יותר מעשור של מחקר בנושא הקשר בין צפייה בטלוויזיה לבין עלייה במשקל של ילדים ובני נוער, זה מה שאנחנו יכולים להגיד בוודאות: "צפייה בטלוויזיה גורמת להשמנה בילדים" -- זו השערה נפוצה. לא מסקנה נפוצה.
עפרה מהודר, MSc היא בוגרת פסיכולוגיה, ומוסמכת במדעי הרפואה. עוסקת מאז שנת 1994 בנושאים של מחקר ומידע בנושאי בריאות. הועסקה בעבר באוניברסיטה ובקופת חולים. כיום כותבת בנושאי בריאות באתרי אינטרנט שונים, ועורכת האתר "על בריאות והתנהגות- בקלות".
הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום. אנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה תמיד מתקבלות בברכה.
