הארכיאולוגיה והאבולוציה מסבירות איך הסבתות אחראיות לתוחלת החיים הגבוהה של הומו ספיינס. וגם: למה גמלאים מתעוררים מוקדם?
משך רוב תקופת קיומנו, עד לפני כעשרת אלפים שנה, החיים האנושיים לא כללו חקלאות ומגורים ביישובי קבע. מקורות הקיום של אבות אבותינו הלקטים-ציידים התבססו על מה שהיה זמין בשטח, ולא על ייצור. המין האנושי חי בלהקות קטנות – שבטים – שקיימו אורח חיים קהילתי. הם חיו באתרים ארעיים ונדדו בתוך טריטוריה מוגדרת. בחברה כזאת אין כמעט אגירת מזון או רכוש ואין ריבוד חברתי.
מחקרים אנתרופולוגיים על קבוצות קטנות באזורי שוליים ששימרו עד לעת המודרנית את אורח החיים של לקטים-ציידים אספו מידע רב ערך על החיים בקבוצות כאלה. הוא מצטרף אל הפרטים שמתגלים במחקר הארכיאולוגי הפרהיסטורי ויוצר תמונה מעניינת של החיים בחברות הקטנות הללו.
אחד הממצאים הבולטים הוא שתוחלת החיים אומנם הייתה נמוכה, בעיקר בשל תמותה גבוהה של תינוקות וילדים. אך מחקרים הראו כי יותר משני שלישים ממי שהגיעו לבגרות מינית ושרדו עד גיל עשרים, שרדו לאחר מכן לפחות עד העשור השישי לחייהם וחזו בנכדיהם. לכן, אחד הנכסים החשובים של חברות לקטים-ציידים היה הזקנים והזקנות.
והדרת פני זקן
לאוכלוסייה הזקנה בקבוצה יש חסרונות הנובעים מסיום הפוריות (אצל נשים) ומירידה כללית בחוסן הבריאותי ובמצב הגופני. את מה שחסר לה בכוח ובמהירות משלימים מאפיינים אחרים כמו ידע וניסיון חיים, כך שבממוצע אישה מבוגרת מספקת לקבוצה יותר קלוריות ממה שהיא צורכת. לשם השוואה, נער – למרות כוחו וזריזותו – לא מספק את תצרוכת הקלוריות של עצמו עד גיל 18 בערך, ועל אחת כמה וכמה לא מייצר עודף.
זקני הקבוצה משמשים גם אמצעי זיכרון לטווח ארוך עבור הקהילה, במיוחד בחברות שאין להן כתב ולכן הן מעבירות את מורשתן בעל פה. משך החיים הארוך של חברי הלהקה הזקנים מאפשר להם לצבור מידע ולהעביר אותו לא רק דור אחד הלאה, אלא שניים ואפילו שלושה אצל מי שהאריכו חיים במיוחד. זה נכון גם למיומנויות שימושיות כמו סיתות צור, לשימור מורשת תרבותית כמו סיפורי בריאת עולם, וגם לשימור זכרם של אירועים יוצאי דופן והשלכותיהם, כמו שיטפונות או בצורת ממושכת.
הזיקנה של נשים אנושיות מתאפיינת גם בחוסר פוריות. למעשה, רוב תקופת חייהן של נשים, הן אינן פוריות – בילדותן ובזקנתן. זוהי תופעה ייחודית בעולם החי. שימפנזות, למשל, חיות עד גיל 45-35, כלומר שנים מועטות אחרי סיום פוריותן. לכאורה אין היגיון אבולוציוני בשימור הגוף אחרי שמערכת הרבייה סיימה את תפקידה. אולי במחשבה נוספת יש לעשורים הנוספים של עקרות שני יתרונות מיידיים. הראשון הוא הימנעות מסיכוני הלידה, שעד להתפתחות הרפואה המודרנית היו גבוהים למדי. היתרון השני הוא האפשרות להשקיע יותר בילדים שכבר נולדו.
מידע שימושי: מי שהאריכו חיים שימרו את הידע הקולקטיבי, ממיומנויות ועד מורשת. סבתא עם נכדים | איור: Maria Starus, Shutterstock
תיאוריית הסבתא
יתרון נוסף מציעה תיאוריית הסבתא, שמנסה להסביר את תוחלת החיים הגבוהה של הומו ספיאנס, את הילדות הארוכה שלנו ואת הארכת החיים מעבר לתקופת הבלות. ההשערה נשענת בעיקר על מחקרים אנתרופולוגיים שנעשו בחברות של לקטים-ציידים מודרניים, שהראו כי הסבתות מסייעות לאיסוף מזון, להאכלת צאצאים שאינם עצמאים ולהשגחה על הילדים. כך הן משפרות את סיכויי ההישרדות של המשפחה.
האנתרופולוגית קריסטין הוקס, שחקרה את בני שבט ההאדזה מטנזניה, מצאה שמי שנושאת שם בעיקר הנטל של הטיפול בילד הגמול היא דווקא סבתו. אחרי שפעוט נגמל מהנקה, אימו יכולה ללדת ילד נוסף ולכן תשומת הלב שלה לפעוט פוחתת. את החסר משלימה הסבתא, שמשפרת כך את סיכויי ההישרדות של הפעוט והילד, וגם מבטיחה כך את הישרדות הגנים של עצמה.
שיתוף פעולה בין דורות בגידול הילדים. נשים משבט האדזה בטנזניה | צילום: franco lucato, Shutterstock
הצורך הזה נוצר כיוון שהילדות האנושית ארוכה מאוד ושונה מזו של יונקים אחרים: בתום גיל הינקות הילד אינו יכול לספק לעצמו את צרכיו התזונתיים. גם אחרי שכבר יצטרף אל מעגל המלקטים והצדים, יעברו עוד שנים לפני שהמזון שייצר ישתווה בערכו הקלורי למה שהוא צורך. בנוסף, בין גיל 5 ל-11 צמיחת הגוף איטית ועיקר ההתפתחות בגילאים האלה היא של המוח, כשהילד עדיין אינו עצמאי. כלומר יש שנים חשובות מאוד של התפתחות, שבהן גורי יונקים אחרים כבר עצמאיים ואילו הילד האנושי צורך הרבה מזון והשגחה ולא מספק כמעט כלום.
מעבר לכך, היחסים החברתיים המקושרים לסבתאות תורמים גם הם להתפתחות המוח של הצאצאים ולתכונות אנושיות ייחודיות נוספות. המעבר מהקדשת משאבים לרבייה, לעבר שיפור הפוטנציאל של הצאצאים, מסייע במגוון דרכים הן לקבוצה כלה והן לסבתא עצמה, שמשפרת את הסיכוי שהגֵנים שלה יעברו לדורות הבאים.
פמיניזם קדום של סבתות
מחקר שנעשה במצרים, על קהילה שאינה של לקטים-ציידים, התגלה מידע נוסף על יתרונות הזיקנה לזקנות עצמן. ניתוח התכולה של קברים במצרים הפרה-שושלתית (2950-4500), שערכה הארכיאולוגית קריסטל פירס מאוניברסיטת בריגהאם יאנג בארצות הברית, מאפשר לזהות את הגיל והמין של הנקברים ואת מנחות הקבורה שהונחו לצידם. על סמך הזה נעשה מחקר רחב היקף על היחס בין מגדר למעמד חברתי כפי שהוא מתבטא בסוג הפריטים שהונחו בקבר, כמותם ואיכותם. אחד הממצאים המרתקים הוא הגילוי שאצל נשים זקנות היטשטשו הגבולות החברתיים והמעמדיים: בזקנתן יכלו נשים להחזיק בבעלות על חפצים שעד אז השתייכו לגברים בלבד – למשל סכיני צור.
ובחזרה ללקטים-ציידים: האנתרופולוג דיוויד סמסון ניטר את הרגלי השינה של 33 מאנשי שבט ההאדזה במשך 20 יממות. מהממצאים התברר שבתוך פרק זמן של 200 שעות שינה מצטברות היו רק 18 דקות שבהן כולם ישנו. בדרך כלל שמונה מחברי השבט היו ערים בכל זמן נתון. זה נבע בין השאר מהרגלי הצעירים להירדם מאוחר ושל הזקנים להתעורר מוקדם. כלומר הרגלי השינה שלהם, שמתאפיינים בפרקי שינה קצרים וביקיצה מוקדמת, משרתים את טובת השבט.
הנשים הזקנות זכו למעמד מיוחד, כמו של גברים. אתר קבורה בעמק המלכים במצרים | צילום: kritsadap, Shutterstock
"הזקנים משמשים זקיפים בשעות שבהן שאר בני השבט ישנים. לכן יש חשיבות למגוון גילאים בכל חברה", כתב סמסון במאמרו. מזה נולדה "השערת הצופה", שמנסה לספק הסבר להבדלים בין שעות הערות והשינה של אנשים: מגוון הגילאים מאפשר את זה שבכל רגע נתון מישהו יהיה ער.
הזיקנה האנושית היא תופעה יוצאת דופן בעולם החי. מחקרים שונים מאירים היבטים מגוונים של הזיקנה, שמביא לידי כך שבהקבוצות האנושיות מורכבות משלושה דורות בו-זמנית. מתברר שהזקנים שיפרו את הטיפול בילדים, סיפקו מידע וחיזקו קשרי משפחה. במקביל הם סייעו לאסוף מזון, באמצעות מידע שנאסף שנים רבות, ותרמו תרומה קלורית רבה לשבט.
נוכחות הזקנים בקבוצה גם טיפחה בה אמפתיה, קשרים חברתיים ושיתוף פעולה. הזקנים צירפו לקבוצה הרגלים שונים מאלה של הדור הצעיר יותר, כמו השכמה מוקדמת ושבירה של תפקידי מגדר. הזקנים שימשו גם כנשאי זיכרון בחברה שבה המידע עובר מאדם לאדם בעל פה. אפשר אם כן לראות בזיקנה מעין מנגנון פיצוי על הילדות הארוכה והזדמנות להשקיע במי שנושאים את הגֵנים שלך ולשפר בתוך כך את סיכויי ההישרדות של הקבוצה כולה.
הכותבת היא הארכיאולוגית המנחה של מרחב דרום, רשות העתיקות
