חומות בנויות עתיקות שנמצאו במדבריות המזרח התיכון מלמדות על יכולת התארגנות מפתיעה של שבטי הנוודים – וגם על דפוסי ההתנהגות השונים מאוד של צבאים ויעלים
ברחבי המדבריות של המזרח התיכון פזורים אלפי מתקנים משונים שהפליאו במשך שנים את הארכיאולוגים. הם בנויים משני קירות אבן ארוכים ונמוכים, מעין זרועות או זנבות, המתכנסים זה לעבר זה עד שהם נפגשים בשוחה, שמכונה לעיתים "ראש". כבר לפני יותר ממאה שנה זוהו מתקנים כאלה מהאוויר במהלך טיסות שערכו הבריטים במלחמת העולם הראשונה מעל מדבריות דרום הלבנט – החלק המערבי של אזור הסהר הפורה במזרח התיכון.
מאז זוהו אלפים מהם, בכל רחבי המזרח התיכון. אורך הזרועות של הגדולים ביותר, שהתגלו בירדן ובסוריה, מגיע לכמה קילומטרים ושטח הראש שלהם עומד על כמה דונמים. קרוביהם בנגב ובסיני קטנים יותר: אורך זרועותיהם אינו עולה לעיתים על כמה עשרות מטרים בלבד וראשם בקוטר של כשבעה מטרים. בתחילה כינו אותם "דלתוני מדבר" (Desert kites), בהשראת צורתם המזכירה את הצורה ההנדסית דלתון. לעברית השם תורגם בטעות כ"עפיפוני מדבר", ונותר כך עד היום. בימינו גם דוברי אנגלית מתייחסים אליהם כאל עפיפונים, אף שלמעשה צורתם היא כשל האות V.
עדיין מכונים "עפיפונים", אף על פי שצורתם מזכירה את האות V. עפיפון סיירים בנגב | צילום מתוך מאמר המחקר בכתב העת "קדמוניות", גיליון 151
חידה מחפשת פתרון
במהלך מאה שנות מחקר הועלו כמה השערות בנוגע לשימושים האפשריים שהיו לעפיפוני המדבר. היו ארכיאולוגים שחשבו שאלה היו מכלאות ומתקנים לכינוס עדרי צאן מבוית או בתהליכי ביות. עדרי עיזים הובאו לנגב כבר בתקופה הניאוליתית, לפני 8,000 - 9,000 שנה, ובהמשך התווספו אליהם עדרי כבשים, כך שבתקופה שבה נבנו עפיפוני המדבר, החל מהאלף החמישי לפני הספירה, כבר היו עדרי צאן מבויתים. עם זאת, ההסבר המקובל כיום הוא שהעפיפונים שימשו לציד, שכן תהליכי הביות של הצאן לא נעשו באזור הזה. כמו כן מכלאות הצאן בתקופות הקדומות היו בנויות אחרת והצטברו עוד ועוד ממצאים שהצביעו על הפירוש החלופי.
הרעיון שעפיפוני המדבר שימשו לציד נבע ישירות מדיווחים של של נוסעים וחוקרים מהמאות האחרונות שתיארו ציד צבאים במתקני עפיפון במדבריות דרום הלבנט. תמכו בכך גם מחקרים אתנוגרפיים וארכיאולוגיים מרחבי העולם שחשפו מערכות דומות ששימשו לציד. ראיה נוספת, אם כי עקיפה, היא קיומן של עצמות רבות של בעלי חיים שניצודו בערימות אשפה ביתיות באתרי מגורים מהתקופה ההיא, שמעידות לכל הפחות כי החברה שהתקיימה אז עסקה בציד. תמיכה נוספת באה מציורים קדומים (חרותות סלע) שהתגלו במדבריות דרום הלבנט ותיארו סצנות ציד במלכודות עפיפונים.
זיהוי מהאוויר. עפיפונים במזרח ירדן שצילמו טייסי חיל האוויר המלכותי | צילום מאוסף אסף הולצר, מתוך מאמר המחקר בכתב העת "קדמוניות", גיליון 151
סיפוריהם של מבקרים ומטיילים במדבריות על ציד עדרי צבאים במתקני עפיפונים הם בסיס מוצק להבנת תפקודם, אבל האם באמת אפשר להסיק מכך למה השתמשו במתקנים הללו בעבר הרחוק? עפיפוני המדבר הקדומים ביותר נבנו לפני כ-7,000 שנה, ואי אפשר לפסול את האפשרות שהשימוש המקורי שלהם היה אחר. חייבת להימצא תמיכה להשערת הציד מכיווני מחקר נוספים.
בנגב ובערבה, למרות חפירות מדוקדקות מאוד, לא התגלו עצמות של בעלי חיים בקרבת המכלאות של עפיפוני מדבר. עם זאת, בשרידי מקומות יישוב מאותה תקופה התגלו עצמות של בעלי חיים לא מבויתים – כלומר, שמקורם בציד, וביניהם צבאים רבים. מחקר שבדק עצמות צבאים מאתר בן 6,000 שנה בסוריה הראה שצדו בו עדרים במהלך הנדידה העונתית שלהם. סגנון ציד כזה, שבו נלכדות חיות רבות בבת אחת, מתאים לחברה שמשתמשת בעפיפוני מדבר. אילו היה מדובר בציד פזור של בעלי חיים בודדים לאורך השנה, דפוס הגילים של בעלי החיים הניצודים היה הרבה יותר רחב.
בציורי סלע שנמצאו במדבריות המזרח התיכון התגלו תמונות רבות של ציד בעלי חיים בעפיפוני מדבר. חריטות של דמויות וסצנות על סלעים הן תופעה נפוצה מאוד במדבריות האזור: בהר הנגב לבדו תועדו אלפי פאנלים של חריטות, וכ-1,300 רק בהר מחיה. אחד הנושאים הנפוצים באמנות הזאת הוא ציד, מרדף או לכידה של בעלי חיים לא מבויתים. מחקר מדוקדק של הנושאים בסצנות הציד החרוטות בסלעי הנגב הראה כי רובן תיארו ציד יעלים בחץ וקשת ורק מעטות הדגימו ציד בעפיפוני מדבר, אך די בכך כדי לפענח את שיטת הציד ולאשר את עצם קיומה.
חרותת סלע מהר מחיה בנגב, המתאר ככל הנראה ציד בעפיפון. במרכז הציור אפשר לראות שני בעלי חיים בין החומות | צילום מתוך מאמר המחקר בכתב העת "קדמוניות", גיליון 151
מארב מתוכנן היטב
בנגב התגלו עד היום 14 עפיפוני מדבר. הצפוני מביניהם נמצא באזור עין גדי והשאר פזורים במרחבי הנגב והערבה. הבנאים הקדומים ניצלו לצורכיהם את הטופוגרפיה המקומית, כך שהזרועות הובילו בשיפוע לעבר המכלאה. תנאי הסביבה נוצלו על מנת שפתח הזרועות של העפיפון יפנה לעבר אזור מרעה טבעי או לאזור שעדרים נוהגים לעבור בו בתקופת הנדידה.
משערים כי ציד החל בזיהוי של עדר צבאים במיקום המתאים – כשהוא רועה או עובר בנדודיו סמוך לפתחו של משפך העפיפון. קבוצת ציידים אחת התקדמה לעבר העדר מאחור ודחקה אותו לסגת לתוך פתח העפיפון. הקבוצה עשתה רעש רב, לפעמים בליווי כלבים או ברכיבה, וככל שהתקדמה עשה זאת גם העדר, שזרועות העפיפון גרמו לו להתכנס יחד. צבאים נוטים להתקדם לאורך דרכים ולא לקפוץ מעל קירות, גם אם אינם גבוהים, והקירות נבנו כך שיתקרבו זה אל זה בהדרגה בלי להלחיץ את הצבאים. כך העדר נדחק כולו למכלאה.
בתוך המכלאה היה קל לטבוח בבעלי החיים. המכלאה של עפיפון סמר מזרח, עם קירות חלוקה פנימיים | צילום מתוך מאמר המחקר בכתב העת "קדמוניות", גיליון 151
המכלאה נבנתה בדרך כלל במפלס נמוך מהזרועות, כך שמנקודת המבט של העדר נראה כאילו הם נעים לעבר האופק הפתוח. רק ברגע האחרון לא היה להם מנוס מליפול לתוכה ולהילכד בה. קבוצה שניה של ציידים ארבה לעדר ליד המכלאה – בחלק מהעפיפונים התגלו מחסות שבהם יכלו להסתתר מהעדר המתקרב. כשבעלי החיים נפלו לתוך המכלאה, היה קל לטבוח בהם כמעט בלי להסתכן.
מדובר אם כן בפעולות מתואמות ומאורגנות. ראשיתן בבניית העפיפונים ובתחזוקתם והמשכן במהלך הצייד עצמו כפי שתואר כאן. בסיום נשאו בני האדם את השלל לאתר אחר, שם הצבאים בושלו ונאכלו, שכן לא נמצאו שרידי עצמות ליד המכלאות בנגב.
ארץ הצבי
שיטת הציד בעפיפונים מתאימה במיוחד לדפוסי ההתנהגות של עדרי צבאים. במדבריות המזרח התיכון חיים צבי הנגב, הצבי הארצישראלי וצבי השיטים. המין הנפוץ ביותר בנגב הוא צבי הנגב. צבאי הנגב חיים בקבוצות קטנות של זכרים או של נקבות ועופרים וניזונים בעיקר מעלי עץ השיטה. אף שהם מסוגלים לקפוץ מעל מכשולים, הם נוטים לעשות זאת רק בלית ברירה.
מיקום העפיפונים שנמצאו במרחב הנגב והערבה תואם לפוטנציאל האקלימי והסביבתי של מרעה לצבאים. מבנה העפיפונים ואופן השימוש בהם מתאימים מאוד להתנהגותם של צבאים, שנוהגים להתאים את תנועתם לתנאי השטח.
מיקום העפיפונים התאים לתוואי השטח, כך שהעדר לא הבין שהוא דוהר לתוך מלכודת. עפיפון שחמון | צילום מתוך מאמר המחקר בכתב העת "קדמוניות", גיליון 151
האם יושבי המדבר צדו בעלי חיים נגביים נוספים, כיעלים, פראים, ראמים ויענים? כל אלה גבוהים יותר מצבי הנגב ודפוסי ההתנהגות שלהם שונים משלו. למשל יעלים ופראים נוטים להימלט בעת מצוקה, לדלג מעל מכשולים גבוהים ולרוץ מרחקים גדולים. בציורי סלע מתואר ציד יעלים בחץ וקשת, ולא ידוע הרבה על שיטות ציד נוספות שהיו נהוגות בעבר.
מערכות הציד של עפיפוני המדבר בנגב ובערבה מתוארכות מהאלף החמישי לפני הספירה ואילך, בתקופה שבה כבר החלו לגדל באזור עדרי צאן מבויתים. ציד הצבאים היה לפיכך רק עוד דרך להשיג מזון ולגוון את התפריט, ולא העיקרית שבהן.
בעוד שפעולות כמו רעייה וציד בחץ וקשת נעשות בידי בני אדם בודדים, ציד בעזרת עפיפון מדבר מחייב שיתוף פעולה מורכב של אנשים רבים. עפיפוני המדבר מעידים, אם כן, על יכולת התארגנות של קבוצות גדולות למען מטרה משותפת ועל מנגנוני שיתוף פעולה וחלוקת שלל מסודרים. נוודי המדבר, שבחיי היומיום התפרשו על פני שטח גדול, בשל דלות אמצעי המחיה בשטח המדברי, ידעו להתקבץ למען מטרה מאוחדת ולשתף פעולה – עדות להתארגנות חברתית מפותחת במדבריות המזרח התיכון כבר אלפי שנים לפני זמננו.
