מה למדנו
מהמתים החיים?

הוליווד הייתה במצור, מוקפת נחילי זומבים נוהמים, תאבים לנגוס במוחות אנושיים. כמו רוב ערי העולם, גם לוס אנג'לס כבר נפלה ברובה תחת רגליהם היחפות, הנרקבות, של המתים החיים, המדשדשים חסרי בינה ונשמה, בלויי בגדים, ברחובות השוממים, דרוכים לכל רעש שיסגיר את מקומו של אדם חי שיוכלו לנשוך ולהדביק במחלת הזומביות.

בתוך מחסן מאובק של אולפן סרטי אימה קטן צצה יד גרומה מתוך ערמת סרטי צלולואיד. בעקבותיה בקע החוצה ברתולומאו ויראלי, לוחם המרכז לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) העשוי ללא חת. בידו השנייה נשא חבילת גלילי סרטים ישנים. "זומבים ארורים", זעק, "דינכם נגזר! יש לי סרטים ביד ואני לא אהסס להשתמש בהם נגדכם!"

דברי ימי הזומבים

"זומבי" הוא שם שמתאר גופת אדם שחזרה לחיים בעקבות זיהום ביולוגי, כישוף או סיבה אחרת, ומתאפיינת לרוב בהתנהגות תוקפנית מאוד. המושג נולד במקור מדת הוודו של צאצאי העבדים השחורים בהאיטי, שהאמינו כי קיים כישוף – מאגיה שחורה – שיכול להקים לתחייה מתים חסרי נשמה ולאלץ אותם לשרת את המכשף שהעיר אותם, בתור עבדים חסרי בינה.

עם השנים חלחלה דמות הזומבי לתרבות הפופולרית, והשתנתה בהדרגה למתים-החיים הרצחניים שאנו מכירים כיום – גופי אדם חבולים ונרקבים, לבושי בלויים, שנעים בכבדות ובחוסר מחשבה, מונעים בידי דחף בלתי נשלט לבשר אדם ובמיוחד למוחות. בתוך כך חל שינוי גם בגורם לזומביות, ואת מקומו של הכישוף תפסו בעיקר הסברים ביולוגיים ורפואיים.

השינוי היה הדרגתי. סרט הזומבים הראשון, "זומבי לבן" (1932) בכיכובו של בלה לוגוסי, סיפר על בעל אחוזה בהאיטי שהשתמש בכשפי וודו כדי להקים לתחייה זומבים שישרתו אותו במטעי הסוכר שלו. גם הסרט "הלכתי עם זומבי" (I walked with a zombie) מ-1943 נשאר נאמן למדי למיתוס המקורי מהאיטי, כשהציג אחות קנדית שנשכרת ללוות אישה שהפכה לזומבית בעקבות וודו. אך כשהבמאי אד ווד יצר את סרט האימה "תוכנית 9 מהחלל החיצון" (Plan 9 from outer space) ב-1959, אלה כבר היו זומבים שנוצרו בידי חייזרים במטרה להשתלט על כדור הארץ.

אולי הסרט שעיצב יותר מכול את דמות הזומבי כפי שהיא מוכרת לנו כיום הוא "ליל המתים החיים" (Night of the living dead) שביים במאי סרטי האימה ג'ורג' רומרו (Romero) בשנת 1968. הזומבים שלו היו גופות שקמו לתחייה אחרי שנחשפו לקרינה מסתורית של לוויין שהתפוצץ בדרכו חזרה לאטמוספרה, ויצאו מבית הקברות להפר את שלוותה של עיירה אמריקאית שלווה ולאכול את בשר תושביה.

דמות הזומבי השתנתה בהדרגה למתים-החיים הרצחניים שאנו מכירים כיום. כרזה של סרט הזומבים הראשון, "זומבי לבן" | ויקיפדיה, נחלת הכלל

מגפת סרטי זומבים

נראה שהפופולריות של הזומבים בתרבות זמננו עולה בהתמדה, והם התפשטו עם השנים מתחום סרטי האימה הזולים והספרים בכריכה רכה גם למשחקי מחשב, סדרות טלוויזיה מיינסטרימיות ואפילו מחזות זמר. עד שנת 2021 הופקו לפחות 585 סרטי זומבים בשפות שונות, ורואים עלייה ברורה במספרם בעשרים השנים האחרונות.

מספר סרטי הזומבים שהופקו בעולם לפי שנת הפצה

מספר היצירות הרב העוסקות בהם בא לידי ביטוי גם במגוון הרב שלהם. הקלאסיים הם זומבים שנוצרו על ידי כשפי העלאה באוב של גופות מתים או בטקסי מאגיה שחורה של דת הוודו. יש גם זומבים במסע נקמה, זומבים נאצים שהוחזרו מהקבר בהוראת היטלר במטרה לייצר צבא של אל-מתים, זומבים בשליטה חייזרית, זומבים נפגעי קרינה וכמובן אנשים שלקו בזיהום של מחלת זומבים קטלנית-אך-לא-לגמרי.

גם בעולם האמיתי מתכוננים למתים המהלכים – בערך. לצבא ארצות הברית יש תוכנית מפורטת להתגוננות מפני מתקפת זומבים, שנקראת 8888 CONPLAN. היא מפרטת סוגים רבים נוספים של זומבים, כגון זומבים שמקודם מהחלל, זומבים המשמשים כנשק, זומבים סימביוטיים ואפילו זומבים צמחוניים שבמקום למלמל "brainssss" (מוחות), מעדיפים grainssss (גרגירי תבואה). לא, מפקדי הצבא האמריקאי לא באמת חושבים שאפוקליפסת הזומבים מתקרבת: מדובר במטלה שקיבלו קצינים כחלק מאימוניהם, במטרה ללמד אותם לכתוב תוכניות כאלה.

מחלת זומבים?

מבין 391 סרטי הזומבים שהופצו מתחילת האלף הנוכחי ועד שנת 2021, בכשליש (138 סרטים) מהם אפשר לייחס את הזומביות לזיהום. הגורמים הנפוצים ביותר הם נגיפים, אבל יש גם אפשרויות אחרות, כגון חיידקים מהונדסים, פטריות, טפילים או פריונים (Prions) – חלבונים שמסוגלים לשכפל את עצמם וכך ליצור משקעים מזיקים, כפי שקורה למשל במחלת קרויצפלד-יקוב, המוכרת יותר בשם "הפרה המשוגעת".

סרטי זומבים עקב זיהום משנת 2000 והלאה. בקטן מעל העמודות: אירועי התפרצות עולמיים בעלי פוטנציאל להפוך למגפות

בספרו "מלחמת הזומבים הגדולה" (World war Z) משנת 2007 הציג הסופר מקס ברוקס (Brooks) את הצורה הקלאסית של זומביות הנובעת ממחלה. הגורם לה הוא נגיף דמיוני בשם "סולנום", שמביא למאה אחוזי תמותה של הנדבקים בו, ולחזרתם בתור זומבים רעבים לבשר אדם. הנגיף זקוק לגוף אנושי כדי לשרוד, אם כי הוא עלול להדביק באקראי בעל חיים, ולהרוג אותו, אך בלי תסמיני זומביות.

הזומבים בספר מתוארים כמזהמים שהופכים את כל מי שבא איתם במגע לנשא. בכך נכנס הזומבי לשיח הרפואי. הם גם עמידים להפליא ואפשר לחסל אותם רק באמצעות גרימת חבלה חמורה לראשם.

הנזק לפונדקאי של נגיף הזומביות בולט לעין. דפוס התפשטות המחלה באוכלוסייה בא לידי ביטוי בנחילי זומבים תוקפניים. מאחר שאין למחלה נשאים נטולי תסמינים, קל למפות את דפוסי ההתפשטות הזיהום.

בסרטים ובספרים על זומבים, תקופת הדגירה – הזמן שחולף מרגע שאדם נחשף לנגיף ועד שהוא עצמו נהיה זומבי – יכולה לנוע בין שניות ספורות לימים ואף שבועות. לפעמים הקורבנות מתים וחוזרים לחיים כזומבים ולפעמים הם נהיים זומבים בלי למות.

לזומבי הטיפוסי יש תאווה לבשר אדם, הוא אינו מתקשר אלא גונח, צעדיו מתנודדים, ואף על פי שיש גם סרטים שמציגים זומבים מהירי תנועה, רובם מתקדמים בתנועות דשדוש איטיות. בעקבות המחלה הזומבי מאבד את אישיותו ואת אופיו האינדיבידואלי. נראה שגם מנגנוני הריפוי העצמי ושיקום הרקמות של החולה מפסיקים לפעול, כך שבשרו נרקב.

צורת ההדבקה השכיחה ביותר היא נשיכה מזומבי אחר. אפשרויות אחרות כוללות עקיצה של חרקים, נשיכה של בעלי חיים (הסרט "28 יום אחרי"), הפיכה לזומבים אחרי המוות ("המתים המהלכים"), התקפה בנשק ביולוגי כגון חיידקי דבר מותמרים, או הצטברות של פריונים (הסרט The returned).

בספר "מלחמת הזומבים הגדולה", הגורם למחלה הוא נגיף דמיוני שמביא למאה אחוזי תמותה. כריכת הספר World war Z | מוויקיפדיה, שימוש הוגן

כשמתמטיקאים מתים על זומבים

מאמרים רבים בחנו מודלים מתמטיים של התפשטות מגפת זומבים. המשותף לכולם הוא שאנשים עוברים בהם על פי הסתברות מוגדרת שאפשר לחשב ממעמד של "פגיעים" ל"מתים" ואז ל"זומבים". חלקם מושמדים עם הזמן כשציידים אנושיים בריאים משמידים את מוחם או שורפים אותם, והם "מוסרים מהאוכלוסייה". המסקנה של כל המודלים פסימית: הם קובעים שבאופן בלתי נמנע במשך הזמן בני האדם יושמדו ויישארו רק זומבים.

הנחמה היא שאפשר לנצח את הזומבים אם פועלים נכון. כל מה שצריך הוא שקצב ההרג יהיה מהיר יותר מקצב ההדבקה. אם בוחרים למשל בטקטיקה של התקפה צבאית על הזומבים, היא אכן יכולה להביא לניצחון כל עוד תתרחש סמוך מאוד לתחילת המגפה. בשלב מאוחר יותר, ידם הנרקבת של הזומבים תהיה על העליונה ובני האדם יוכחדו. המודל היחיד שמביא להשמדה של הזומבים הוא זה שכולל התקפות נרחבות חוזרות ונשנות שמצמצמות את אוכלוסיית הזומבים באופן עקבי ומתמשך עד שלא נשאר מהם זכר.

האתר White zed מציג מודל שמאפשר לגולשים לשחק בנתונים, כמו מספר המחוסנים, מספר החולים, קצב ההדבקה, קצב ההתחסנות וקצב הציד של הזומבים ולראות איך הם משפיעים על כמות הזומבים והאנשים הבריאים.

במהלך מגפת הקורונה עקבנו כולנו אחרי מקדם ההדבקה R, שמודד כמה אנשים נדבקים בממוצע מחולה אחד. R גבוה מ-1 אומר שהמגפה מתפשטת. ה-R של וריאנט אלפא של נגיף הקורונה, למשל, הוערך בכ-5 באוכלוסייה לא מחוסנת. לשם השוואה, לפי מודל של המרכז לבקרת מחלות ומניעתן בארצות הברית (CDC) ה-R של מתקפת זומבים הוא 21, כלומר כל חולה מדביק 21 אנשים. לפי זה, אם נניח שזמן הדגירה הוא שלושה ימים, תוך חודש בלבד כל אוכלוסיית העולם תחלה. גם במקרה הזה, ה-CDC לא באמת מתכונן לזומביפיקציה של העולם, אלא משתמש ברעיון כדי להעביר מידע על תכנון לשעת חירום.

אפשר לנצח את הזומבים – כל מה שצריך הוא שקצב ההרג יהיה מהיר יותר מקצב ההדבקה. חיל במסכת גז עם רובה | Shutterstock, PRESSLAB

חלק מהמודלים בדקו אם אפשר להתבצר ולמצוא מקלט מפני הזומבים במתחם סגור. צפייה בסרטי זומבים מעלה את השאלה איזה מקום מספק את ההגנה הטובה ביותר מפני האפוקליפסה.

למחסה זמני כזה יש לא פעם משמעויות סמליות עמוקות עבור הדמויות או הצופים, וכמעט תמיד יהיה זה מקום זר שאליו התגלגלו במהלך מנוסתם. ב"ליל המתים החיים" היה זה בית חווה שהדמויות הגיעו אליו באקראי, ואילו ב"שחר המתים" (Dawn of the dead) הניצולים מסתגרים בקניון – סמל הנוחות הצרכני הקפיטליסטית. לעומת זאת, המרחב העיקרי שמספק ביטחון זמני בסדרת הטלוויזיה העכשווית "המתים המהלכים", שפרק הסיום שלה שודר בסוף 2022, הוא בית הכלא שבו קבוצת הניצולים מתבצרת. ולבסוף, בקומדיה "מת על המתים" (Shaun of the dead) הניצולים, כראוי לבריטים נאמנים, מנסים להגיע לפאב המקומי, ובסרט הקולנוע "זומבילנד" זהו פארק שעשועים נטוש.

כל אחד מהמקומות הללו בסרטים אינו בטוח באמת, והעלילה מבוססת על ההבנה שבסופו של דבר אפילו המרחב המוגן ביותר דינו להיפרץ. המודלים המתמטיים מאשרים גם הם כי לא לעולם חוסן ובמוקדם או במאוחר הזומבים יצליחו לחדור.

מה לגבי בידוד של הזומבים כדי לעצור את הפצת המחלה? כאן יש דווקא בשורה טובה: זו בהחלט שיטה שיכולה לעבוד, בהנחה שתצליחו לתפוס את הזומבים בשלב מוקדם של ההתפרצות ולכלוא אותם. שיהיה בהצלחה!

בקומדיה Shaun of the dead הניצולים, כראוי לבריטים נאמנים, מנסים להגיע לפאב המקומי. כרזת הסרט | מוויקיפדיה, שימוש הוגן

ערכה הדרכה ויראלית

בשנת 2011 פנו אזרחים מודאגים ל-CDC כדי לברר אם יש אמת בשמועות כי בתאונה שהתרחשה אז בכור הגרעיני בעיר היפנית פוקושימה נפלטה קרינה שעלולה להוביל למתקפת זומבים. בתחילה הפנייה שעשעה את אנשי המרכז, אך במחשבה שנייה הם הבינו שיש פה הזדמנות פז לרתום את הפוטנציאל הלא מנוצל של הזומבים כדי להעביר לקהל מסרים מועילים בתחום בריאות הציבור.

התוצאה הייתה קמפיין הדרכה שהסביר איך נכון להתכונן ליום שבו יהלכו המתים ברחובות. מסע הפרסום כלל סיפור קומיקס על אח ואחות המותקפים בידי זומבים משוטטים. מאחר שהשניים הכינו מבעוד מועד ערכת חירום למצבי אסון, הם מצליחים להימלט למקלט שהצבא הכין מבעוד מועד, בשעה שרשויות הבריאות שוקדות על פיתוח נסיוב מתאים להתמודדות עם האיום.

"מספר אנשים אושפזו לאחר שנגיף מוזר החל להתפשט בדרום מזרח ארצות הברית", נכתב בתחילת חוברת ההדרכה. "המדענים טרם הצליחו לזהות אותו, אך התסמינים כוללים תנועות איטיות, דיבור לא ברור ונטייה לאלימות. המרכז לבקרת מחלות ממליץ לציבור לשמור מרחק מכל מי שמציג את התסמינים הללו". בהמשך הופיעה רשימת מצרכים חיוניים שיש להכין לכל תרחיש קיצוני, כולל אסונות טבע פחות ציוריים אך יותר מציאותיים. סיסמת המבצע הבטיחה: "אם אתם מוכנים לאפוקליפסת זומבים, אתם מוכנים לכול".

48 שעות אחרי תחילת הקמפיין קרסו שרתי אתר ה-CDC עקב עלייה של 1,500 אחוז בנפח הכניסות בהשוואה להודעות אזהרה שגרתיות. הפרסום על אפוקליפסת הזומבים נהיה ויראלי. התברר שכך אפשר לקחת נושא משעמם, כמו הכנות לשעת חירום, ולתת לו ערך מוסף שיגרום לציבור להתעניין בו.

למרות ההישג השיווקי, טיב ההנחיות של ה-CDC למקרה של מגפת זומבים אמיתית שנוי במחלוקת. בין השאר לא מדובר שם כלל על כלי נשק, מבערים, חיפוש מקומות גבוהים, הגבלת התנועה לשעות היום בלבד, או כל שיטה להרחיק זומבים מהבית. בפועל נראה שהחוברת מתאימה יותר להתמודדות עם סופת הוריקן, למשל, מאשר למתקפת זומבים - לא מפתיע, בהתחשב בכך שזו הייתה המטרה האמיתית שלה. "שאלו אותנו על אילו כלי נשק אנחנו ממליצים", אמרו ב-CDC. "מאחר שאנחנו ארגון בריאות, המלצות על נשק אינן בתחום האחריות שלנו. את זה אנחנו משאירים  לגורמי אכיפת החוק". 

ה-CDC פרסמו קמפיין הדרכה שהסביר איך נכון להתכונן ליום שבו יהלכו המתים ברחובות. מתוך החוברת | CDC

איך נגן על מערכת הבריאות ממגפת זומבים?

בזמן התפרצות של מגפת זומבים, בתי חולים הם המקום הגרוע ביותר להיות בו. הניסיון מהתפרצויות אמיתיות מלמד כי עד 90 אחוז מקורבנות הגל הראשון יהיו עובדי בריאות בעצמם, בעיקר עקב כשלים בזיהוי מוקדם של נדבקים ואי הקפדה על הנהלים למניעת זיהומים.

גם מול מחלת זומבים, מניעה יעילה הרבה יותר  מטיפול. לכן חיוני להיזהר מאוד מחשיפה לדם ולנוזלי גוף אחרים. שימוש באמצעי זהירות שגרתיים, כמו הקפדה על חיטוי הידיים, שימוש בכפפות, עטיית מסכת הגנה ולבישת חלוק אטום לנוזלים, תצמצם מאוד את סכנת ההדבקה. בנוסף, כשמגיע חולה עם זיהום לא מזוהה, יש לבודד אותו בחדר עם לחץ אוויר שלילי ולהגביל את הביקורים.

בגלל אופיה האלים והנשכני של מחלת הזומבים, מומלץ להוסיף לאמצעים האלה גם חליפת מיגון משוריינת נגד זומבים שינסו לאכול את הצוות. מומלץ שהצוות הסיעודי יעבוד בזוגות ויישא נשק. והכי חשוב – לא להסס לחסל נדבקים. לא יהיה פשוט להטמיע את הגישה הזאת בבתי החולים, שכן היא מנוגדת לערכים של הצוותים הרפואיים והסיעודיים, אולם כל כישלון ביישום המדיניות הלא שגרתית הזאת יחמיר עוד יותר את התפשטות המגפה בבתי חולים.

גם מול מחלת זומבים, מניעה יעילה הרבה יותר  מטיפול. רופאה עם ציוד מגן מחזיקה מסכה | Shutterstock, Mykola Tys

אם אפשר במסגרת הטיפול הרפואי לקבל הסכמה מראש של המטופל לכריתת מוח או הזרקת חומר מאכל לגזע המוח במקרה של מוות, או לעריפת ראש מיידית, רצוי לעשות זאת. אם הפעולה נכשלה והמטופל חזר לחיים כזומבי – נִטשו את חדר הטיפול באופן מיידי. זִכרו שמילים יפות והתנהגות אדיבה לא יעזרו נגד זומבי ששאיפתו היחידה היא לאכול לכם את המוח. בנוסף, את רישום התיעוד הרפואי יש לבצע מחוץ לחדר האשפוז, גם כדי לא לזהם את המסמכים וגם כדי שהאחות לא תותקף בזמן שהיא עסוקה בתיעוד.

כשמגיע לחדר המיון אדם שננשך, יש לחבוש היטב את הפצע, ואם יש דימום, לחבוש שוב – העיקר שאיש לא יבוא במגע עם דם נגוע. לשיכוך הכאבים של החולה מוטב להשתמש באקמול או בתרופות נוגדות דלקת, ולא בתרופות נרקוטיות שרק יגבירו את הבלבול.

בחלק מהסרטים מציעים למהר ולקטוע רגל או יד שננשכו, לפני שהזיהום יתפשט הלאה. לעיתים זה לא מעשי, למשל אם הנשיכה היא באיבר אחר או שהנגיף מתפשט בגוף במהירות. קיים כמובן גם קושי לקבל הסכמה מדעת של המטופל, ולכן הפתרון הזה יכול להיות מעשי רק לעיתים נדירות.

פיתוח חיסונים נגד זומביות צפוי להיות מורכב ויקר. בין השאר קיים קושי לרסן את הזומבים בזמן שמחזיקים אותם בחיים לצורך פיתוח החיסון. בנוסף, מספר מחוללי המחלה הפוטנציאליים הוא גדול ולא ברור מה משך הטיפול הדרוש כדי למנוע חזרה לזומביות. וכמובן, גם כאן צפויה התמודדות מפרכת עם בעיית הססנות החיסונים, שנתקלנו בה במהלך מגפת הקורונה: הרתיעה או הסירוב להתחסן, שארגון הבריאות העולמי הגדיר כאחד מעשרת האיומים המשמעותיים על הבריאות בעולם. אומנם לסכנה להפוך לזומבי חסר בינה יש כוח שכנוע רב, אך אולי פחות מהאמונה בקנוניה ממסדית חובקת עולם.

יש סרטים שבהם ממליצים לאזרחים להישאר בבית – עצה לא רעה בטווח הקצר, אבל לא מול מגפה שמציפה מדינות שלמות במתים-חיים. גם סגרים כנראה לא יועילו מספיק, מה גם שזומבים לא נוטים להבין הנחיות ממשלתיות, וגם לא לציית להן. לעומת זאת, אמצעי אחר שאנחנו מכירים ממגפת הקורונה, איתור יזום של נשאים, עשוי להיות חשוב ביותר. רצוי לבצע פעולות מנע כמו סגירה הרמטית של גבולות המדינה, ואולי גם לשקול מהלכים יצירתיים למניעת הדבקה, כמו עקירת השיניים של כל תושבי המדינה.

פיתוח חיסונים נגד זומביות צפוי להיות מורכב ויקר. רופא עם מסכה ומאחוריו זומבים | Shutterstock, theshots.co

אפוקליפסת הקורונה

"המגפה הזו התפשטה מהר יותר מכל מחלה בהיסטוריה המודרנית" – זהו משפט הפתיחה של משחק המחשב "האויב שבפנים 3" (Resident Evil 3), אך אפשר היה לומר אותו גם על מגפת הקורונה. ובינינו, גם הערים שלנו נראו בשלב מסוים כמו בסרט זומבים. במאמר דעה שפרסמה בכתב עת רפואי ביוני 2020 כתבה הפסיכיאטרית לורה הירשביין (Hirshbein), "מגפת הקורונה מזכירה כרגע אפוקליפסת זומבים. נאמר לנו שמסוכן אפילו לצאת מהבית. יציאה לעבודה מותרת רק למי שעובדים בעבודות חיוניות, כגון מערכת הבריאות. אנשים פוחדים ואף אחד לא יודע אם אנשים שבהם הוא נתקל ברחוב או בחנות נגועים. הזהירו אותנו שאם לא ננקוט צעדי זהירות, כולנו עלולים למות".

בסרטים, אפוקליפסת זומבים מעוררת רגשות אשמה בקרב אלה שאולי הדביקו אחרים, בהנחה שטרם הפכו לזומבים מלאים ולכן עוד יש להם רגשות. גם הקורונה עוררה תחושות דומות בקרב אלה שהדביקו אחרים. וגם בישראל, הזמרת נונו קבעה בשירה "קוביד 19" ש"אם אתה נשא קורונה זה די מגונה".

כיתוב: השיר "קוביד 19"

אם משרד הבריאות היה נעזר בסרטי זומבים לקראת ההתמודדות עם משבר הקורונה, הוא היה יודע מראש, בין השאר, שאנשים משקרים בחקירות האפידמיולוגיות. מחלקם הוא גם היה מגלה יותר על המחיר הנפשי שהציבור משלם על צעדים חיוניים מבחינה רפואית כמו בידוד וסגר. כמו במגפות הזומבים, גם למגפת קוביד 19 היו השלכות פסיכולוגיות משמעותיות, שאת חלקן אנחנו רק מתחילים להבין.

בשנים האחרונות התמודדה האנושות עם כמה וכמה מגפות אמיתיות שהגבירו את העניין בסרטי זומבים. סרטים כאלה יכולים ללמד אותנו הרבה על עקרונות של מניעת זיהומים והתמודדות איתם. מגפת הקורונה לא הייתה אפוקליפסת זומבים, אבל יש לא מעט קווים משותפים לכל המגפות העולמיות – גם אם הן לא הורגות 100 אחוז מהאנושות והופכות את כולנו לגופים מרקיבים חסרי בינה.