הצייד שלא היה

גולגולת עתיקה שנמצאה באפריקה לפני כמעט מאה שנה הביאה למהפכה בחקר מוצא האדם, כשהראתה כי אבות אבותינו האבולוציוניים באו מהיבשת השחורה. אך לתגלית החשובה הזאת היה גם צד אפל – היא שימשה כדי להטמיע בציבור תפיסה הרואה באנושות מין שתוכנת מרגע בריאתו להיות רוצח אכזר. וחמור מכך – כדי להצדיק אותה היה צורך במדע מהסוג שכולנו חוששים ממנו, כזה שמעוות ממצאים כדי להתאים אותם לסיפור הפופולרי.

מי שתרם לכך אולי יותר מכל היה חוקר שולי למדי, אך בעל כישרון כתיבה מרשים, בשם רוברט ארדרי (Ardrey). ספרו "בראשית הייתה אפריקה" (African Genesis), שראה אור ב-1961, השפיע בצורה עמוקה על התרבות ועל הפופולריזציה של שאלת מקור האדם וטבעו. הוא זכה לתפוצה עצומה ותורגם לעשרות שפות, ביניהן עברית, והמגזין "טיים" אף בחר בו לספר העיון הבולט של שנות ה-60.

על סמך מסע שערך לאפריקה באמצע שנות ה-50 אימץ ארדרי, כותב מוכשר שפיתח קריירה מצליחה של מחזאי ותסריטאי הוליוודי, תפיסה שראתה באדם צייד טבעי ואכזר מלידתו. בכך הוא שיקף את גישתם של חוקרים רבים בני זמנו, והפיץ אותה בהצלחה רבה. אך כמו החוקרים שציטט, גם ארדרי לקה באותה שגיאה, כשהתבסס על הנחת מוצא בעייתית שהובילה אותו לפרש ממצאים בדרך שגויה – כזו שהייתה נאמנה יותר לתפיסות העולם שהחוקרים הביאו איתם ופחות למציאות עצמה.

השפיע בצורה עמוקה על התרבות ועל הפופולריזציה של שאלת מקור האדם וטבעו. ספרו של ארדרי, "בראשית הייתה אפריקה"

מכונת קטל מיומנת

לפי ארדרי, האדם המודרני (הומו ספיינס) נבדל מפרימאטים אחרים, כגון השימפנזים, בכך שכבר לפני מיליוני שנים הוא ומיני האדם הקדומים שהתפתחו לפניו באבולוציה (הומונינים) הרגו יצורים אחרים כדי להתקיים. בספרו "ציידים כבני אדם" (זמורה ביתן, 1981) הוא טען, "התפתח רגע אבולוציוני, שבו נעשו חייו של האדם תלויים בקטל המוצלח, יותר מאשר במנוסה הבטוחה" (ע' 43), וכך קרה שמה שמגדיר אותנו כמין הוא ש"אנו לבדנו, במשך אינספור שנים, לא יכולנו לשרוד אלא באמצעות הקטל" (ע' 17).

מכאן הוא הסיק שהגורם העיקרי להזדקפות האדם היה הצורך לאחוז נשק: "נשיאת נשק הצריכה ידיים חופשיות... וכך היה כל לחץ בררני מעדיף את אלה מאיתנו שיכלו להזדקף ולנוע על שתיים בצורה המהימנה ביותר, בדיוק כפי שהעדיף את אותן ידיים אשר זה מקרוב השתחררו להחזיק בנשק בצורה היעילה ביותר" (ע' 45).

נכון שגם אבי תורת האבולוציה צ'רלס דרווין טען כי כל עוד אבות אבותינו השעינו את כל משקל גופם על גפיהם הקדמיות, הזרועות וכפות הידיים לא יכלו להשתכלל לרמה שתאפשר להם ליצור כלי נשק או להשליך במדויק אבנים וחניתות אל המטרה, אבל דרווין רק תיאר את התופעה. ארדרי הוסיף לה תכלית – לדידו העמידה הזקופה לא סתם אפשרה לאדם לצוד, אלא שהציד היה המטרה שלה.

זאת בדיוק הבעיה. כי ארדרי, והחוקרים שעליהם הוא התבסס, הקדימו את ההסבר לעובדות. כל הממצאים פורשו מתוך אותה מטרה: להוכיח שהאדם הוא מעל הכול צייד, ולכן זו הפרספקטיבה היחידה להבנת האדם. אין לפיכך פלא שמופיעות אצלו הצהרות כמו, "חוץ מהנשק עצמו, אין לך שום יסוד בתרבות האנושית שהתמיד ללא שינוי לאורך תקופה כה ממושכת" (ע' 143). הטענה הזאת מהדהדת רעיון אחר שרבים בימינו מקבלים אותו כעובדה מוגמרת: המלחמה עתיקה יותר מהאדם – לאמור שזה "המצב הטבעי".

כל הממצאים פורשו מתוך אותה מטרה: להוכיח שהאדם הוא מעל הכול צייד. אנשים קדומים צדים ביזון עם חניתות | Raul Martin, MSF, Science Photo Library

האדם הקדמון מאפריקה

במידה רבה ארדרי הנגיש ואולי גם הקצין מעט את רעיונותיו של הפלאואנתרופולוג ריימונד דארט (Dart). בשנת 1924 גילה דארט ליד העיירה טאונג בדרום אפריקה גולגולת של פרימאט לא מוכר. הוא זיהה מיד שהיא גדולה מגולגולות של בבונים ושל שימפנזים ושהפתח שדרכו עמוד השדרה מתחבר למוח נמצא בה במקום נמוך יותר, דבר שמעיד שהיא השתיייכה ליצור שהלך זקוף. דארט הגדיר את הייצור הזה כמין חדש והעניק לו את השם "אוסטרלופיתקוס אפריקנוס" (Australopithecus africanus, "קוף-אדם דרומי מאפריקה").

בהמשך התברר שהפרט שהוא מצא, שזכה לכינוי "הילד מטאונג" חי בדרום אפריקה לפני כ-2.5 מיליוני שנים, ולדעת דארט הוא היה החוליה המקשרת בין האב הקדמון של השימפנזים למיני האדם המוקדמים. הקביעה הזאת לא התקבלה בקלות בקהילה המדעית, בין השאר משום שהיא סתרה את התיאוריה השלטת אז שקבעה כי האדם התפתח באירופה או באסיה, חלפו עוד יותר מעשרים שנה עד שממצאים רבים נוספים שכנעו את החוקרים המובילים בתחום שהממצא אמיתי, ומעיד על כך שמוצא האדם הוא מאפריקה. כיום אין כמעט מי שחולק על זה.

פרשנות אחרת של דארט לממצאיו נותרה עד היום שנויה במחלוקת. בצד הימני של הגולגולת של הילד מטאונג מצא דארט חור קטן, והוא שיער כי יצור אחר, שלדעתו היה אוסטרלופיתקוס בוגר, ניקב אותה כדי לאכול את המוח שבתוכה. במערה שבה התגלתה הגולגולת נמצאו גם מאובנים של צבים, ציפורים, בבונים ועוד, ודארט הסיק שמדובר בשאריות של ארוחות של האוסטרלופיתקוסים הקדומים. על סמך זה הוא טען כי מה שאִפשר לאוסטרלופיתקוס לשרוד בסביבה הלא מזמינה של הסוואנה האפריקאית היה ציד של חיות קטנות. יתר על כן, הוא היה משוכנע שיכולות הציד של "הקוף הרצחני" היו התכונה העיקרית שהעלתה את האוסטרלופיתקוס על הציר האבולוציוני המוביל אל האדם המודרני, הומו ספיינס.

דארט חשב שהוא היה החוליה המקשרת בין האב הקדמון של השימפנזים למיני האדם המוקדמים. גולגולת "הילד מטאונג" | Pascal Goetgheluck, Science Photo Library

בשנות ה-50, על יסוד ממצאים נוספים, העלה דארט טענה חזקה אף יותר: האוסטרלופיתקוס אפריקנוס צד חיות גדולות והיה צייד בכל מהותו. לדבריו, מה שהוציא את האוסטרלופיתקוס מהג'ונגלים לסוואנה היה הצמא לדם טרי, ואותה תאוות דם הפכה אותנו למי שאנחנו.

בטענה הזאת היו כמה בעיות, ביניהן העובדה שבחפירות ארכיאולוגיות מהתקופה שבה מדובר לא נמצאו שום כלים שיאפשרו לאוסטרלופיתקוס אפריקנוס לצוד חיות גדולות ולטפל בבשרן. דארט טען שהכלים היו עשויים מעצמות, ולכן לא שרדו את משא השנים. גם ארדרי אימץ את ההסבר הזה, ובהשפעתו עיצב בסוף שנות ה-60 במאי הקולנוע סטנלי קובריק את סצנת הפתיחה של הסרט "2001: אודיסיאה בחלל", שבה קוף אדם מניף עצם גדולה.

רבים בשנות ה-50 שמחו לאמץ את הגישה הזאת, מה גם שהזיכרון משתי מלחמות עולם אכזריות היה עדיין טרי והלם היטב את תפיסת האדם כרוצח צמא דם מעצם מהותו. הטענה הייתה כזאת: ככל שהזכר אלים יותר וחזק יותר הוא מביא צאצאים רבים יותר, וכך התכונה מתבססת במין כולו מכוח הברירה הטבעית. שכלול נוסף של אותו רעיון הסביר שכדי לצוד חיות גדולות היו קדמוני האדם צריכים לפעול במשותף כלהקה. מכאן שבבסיס ההתנהגות החברתית האנושית עומד הציד.

דארט טען בתוקף שהאדם הוא רוצח מלידה וקניבל. זאת ועוד, לדעתו האוסטרלופיתקוס אפריקנוס צד לא רק מינים מתחרים אלא גם את בני מינו. מבחינת דארט זה מה שמייחד אותנו משאר המינים ואִפשר לנו להפוך למין שולט.

חוקרים רבים הלכו בעקבותיו וגרסו שהאדם נהנה לרצוח ולגרום סבל למינים אחרים וגם למינו שלו. אבי מדע חקר ההתנהגות של בעלי חיים (אתולוגיה), חתן פרס נובל קונרד לורנץ (Lorenz), טען למשל שהתכונה שמייחדת את בני האדם היא שהם רוצחים את בני מינם. מאחר שהאדם לא התפתח מראש כמין טורף – בדומה לאריה למשל – אלא פיתח מהר מדי טכנולוגיות הרסניות במיוחד, הוא לא השכיל לפתח מנגנוני הגנה שימנעו ממנו לפגוע בבני מינו.

דארט טען שהכלים של אוסטרלופיתקוס היו עשויים מעצמות, טענה שהשפיעה גם על הבמאי סטנלי קובריק. קוף אדם מניף עצם, תמונה מתוך סצנת הפתיחה של הסרט "2001: אודיסיאה בחלל"

זיכוי בדיעבד

ככל שמעמיקים בממצאים שדארט ביסס עליהם את התיאוריה שלו, מגלים שאפשר להסביר אותם גם בדרכים אחרות. במקרה אחד הפגיעה בגולגולת, שהוא ייחס לקניבליות, מתאימה בדיוק לשני הניבים של נמר; פגיעה אחרת שתיאר יכולה לנבוע ממקור של עוף דורס; וגולגולת שלישית נפגעה כנראה מאבן שלחצה עליה אבן שלחצה על הגולגולת אחרי שהפכה למאובן. לאור זה קבע האנתרופולוג רוברט סוסמן (Sussman) כי סביר יותר להניח שהאוסטרלופיתקוס לא היה צייד, אלא ניצוד.

זאת ועוד, לא נמצאו ראיות תומכות לכך שהאוסטרלופיתקוס השתמש בכלים – לרבות עצמות. בהיעדר כלי ציד וחיתוך קשה לתאר את בני המין הקדום הזה אפילו בתור אוכלי נבלות, שכן קשה לדמיין אותם מגרשים להקת לביאות בידיים חשופות.

על הרקע הזה טען האנתרופולוג מט קרטמיל (Cartmill) כי דארט לא סתם בנה את הסבריו על כרעי תרנגולת, אלא שלא היה שום ממצא שתמך בתפיסתו. כך שתפיסת האדם כצייד מטבעו ייצגה רק את מערך האמונות שלו לגבי האדם – הוא רצה להאמין שהאדם הוא רוצח מלידה ופירש את הממצאים כך שיאששו את זה. קרטמיל המשיך וטען כי אפשר לראות בתיאוריה של דארט מעין גרסה מדעית-לכאורה של המיתוס הנוצרי של הנפילה מגן עדן, משולב במיתוסים יווניים שהאדירו את דמות הלוחם. אפשר גם לראות בגישתו הדהוד של תפיסת "המצב הטבעי" של האדם כמלחמת הכול בכול, כפי שהציע במאה ה-17 הפילוסוף האנגלי תומס הובס (Hobbes).

אפשר לראות בתיאוריה של דארט הדהוד לתפיסת "המצב הטבעי" של האדם כמלחמת הכול בכול, כפי שהציע הובס. ספרו של הובס, "לווייתן" | British Library, Science Photo Library

ארדרי, מצידו, אימץ את הגישה הזאת ללא סייג, ובכתיבתו הפופולרית הפיץ ברבים את דמותו של האדם כצייד בלתי נלאה. "אבל מה קרה לאדם הניאנדרטלי", שאל בספרו "ציידים כבני אדם" והשיב באופן נחרץ למדי: "בשאלה זו אין לדעתי דבר מן התעלומה. אנחנו הרגנוהו מבלי להותיר שריד ופליט" (ע' 146).

בפועל הטענה הזאת לא הוכחה מעולם, וקרוב לוודאי שהיא לכל הפחות מאוד לא מדויקת. אבל מה שחשוב הוא הגאולה שתשובתו מציעה לעולם שחווה את זוועות השואה ומלחמת העולם השנייה. יש בה מעין זיכוי, אמירה מובלעת שאושוויץ, אחרי הכול, אינו אשמתנו, אלא אשמת הגֵנים שלנו. תמיד היינו כאלה. אנחנו רוצחים מאז ראשית קיומנו כמין, ועוד הרבה קודם לכן. תחילה אחד על אחד ובאופן לא שיטתי – "ההומו הביליס' המפורסם, שהשתייר מלפני שני מיליון שנה, מת ככל הנראה ממהלומות שנחתו על קצה הראש שלו" – ולאחר מכן בשיטתיות.

אין, אם כן, טעם להאשים את האדם בזוועות שחולל– כאלה אנחנו, רוצחים חסרי מנוח, שבעידן הזה פועלים בחסות הבירוקרטיה. הגם שאין לרעיון הזה בסיס מדעי מוצק, הוא מזכה אותנו מאשמה ולכן התקבל בהצלחה כה רבה בתפיסה הפופולרית. אך ארדרי ממש אינו היחיד שהלך בדרך הזאת – גם מדענים מכובדים הרבה יותר ממנו פעלו למען אותה מטרה, לזכות את האדם מאשמה.

מה קרה לניאנדרטלים? הטענה שאנחנו הרגנו אותם היא לכל הפחות מאוד לא מדויקת. אילוסטרציה של חבורת ניאנדרטלים על גבעה מיוערת | Mauricio Anton, Science Photo Library

לא הגנים – התרבות

בהקדמה לספרו "אנשי האגם" הגדיר הפלאונטולוג ריצ’רד ליקי (Leakey), בנם של האנתרופולוגים המפורסמים אן ולואיס ליקי, את החיפוש אחר אבות אבותינו כשאלה שנוגעת לגורלה של האנושות. מדובר בניסיון להבין "האם האדם הוא תוקפני מטבע בריאתו?" בהמשך לכך הוא טען, "הומו ספיינס הוא המין היחיד בממלכת החי, הניכר בנטייה מפותחת היטב, גלויה בעליל, להרוג את בני מינו" (ע' 30). נראה שהתפיסה הזאת השתרשה עמוק מאוד בתרבות המערב.

אם נוכיח שיצר לב האדם רע מנעוריו, רוע שאינו יחסי וגם אינו מוטל בספק, נוכל להצדיק, או לפחות להסביר, את זוועות המאה ה-20. ליקי טען בספר "מוצא האנושות" כי "ההשקפה של 'האדם כקוף רצחני'... קנתה לעצמה חסידים רבים, אולי משום שהיה בה כדי להסביר (או אפילו לתרץ) את זוועות המלחמה" (ע' 22). מובן שאם זהו טבע האדם, המושג "רע" עצמו מאבד מתוקפו. וזו בעצם המטרה הסופית של חלק מהמחקר המדעי גם בימינו: רדוקציה מוחלטת לטבע בניסיון להאשים את היחידה הקטנה ביותר, את הגֵנים עצמם.

"האם האדם הוא תוקפני מטבע בריאתו?" שאל ליקי בספריו. כריכות הספרים "אנשי האגם" ו"מוצא האנושות"

אך ליקי סבר שאי אפשר להאשים את הגֵנים לבדם. בניגוד לתפיסה שקידם למשל הביולוג האבולוציוני רב ההשפעה ריצ'רד דוקינס בספרו "הגן האנוכי", כשטען כי האדם הוא מכונה המתוכנתת לשמר את הגֵנים שלה בכל מחיר, ליקי הציע בספר "אנשי האגם" גישה אחרת. המלחמה, לדידו, "היא המצאה תרבותית [ולא] תופעה ביולוגית בלתי-נמנעת". מכאן נובע כי: "שמונים מיליון הקורבנות של שתי מלחמות העולם לא מתו בגלל דחף עמוק, שאינו בר עקירה, אשר דחף אותם ואת מנהיגיהם אל שדה הקרב, אלא כפועל יוצא של תחבולות פוליטיות, שהביאו לאומים לידי עימות, דבר מה שרק בני האדם לבדם מסוגלים להגשימו" ("אנשי האגם", ע' 31).

ועם זאת, נראה כי אפילו ליקי פעל כדי לזכות את האדם מאשמה. האשמת התרבות מטילה את האחריות על הציוויליזציה והטכנולוגיה ומזכה בפועל את האדם הבודד מאחריות למעשיו. לזיכוי הזה, מכל מניע שהוא, יש מחיר כבד – אובדן האנושיות עצמה. כוח הרצון, היכולת לבחור באופן מודע, כל אלה מתבטלים.

חקר מוצא האדם הוא, אם כן, תחום חשוב ומרתק – ויש לו השלכות מרחיקות לכת שחורגות הרבה מהשיח המדעי המצומצם. ראוי כי החוקרים בתחום ישמרו אמונים למה שהממצאים מספרים לנו, גם אם משמעות הדבר היא שנאלץ לשנות את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו.