האדם הקטן
מאי-שם בעבר

המחקר הפרהיסטורי חותר לשחזר תמונה של הקיום האנושי בזמן ובמקום מסוימים. מעצם מהותו, השחזור הזה מתמקד בקבוצה כולה, על מנהגיה, הכלים שיצרה והשתמשה בהם, אזורי הבישול והמגורים שלה, הרגלי הציד והחקלאות של חבריה ועוד.

את המידע הזה אנו מפיקים מהשרידים שנותרו מפעילותה של הקבוצה, אך רק מעטים מאוד מהם שורדים את מעבר השנים. ההשתמרות של ממצאים ארכיאולוגיים מושפעת מגורמים רבים: ריקבון, התפוררות ושריפה משמידים את רוב רובם של הפריטים האורגניים, כגון בדים, עורות וחפצים אחרים מן החי או מן הצומח. רק תנאים קיצוניים במיוחד יאפשרו לחוקרי התקופה הפרהיסטורית למצוא בכל זאת כלי עץ, אריגים וגרעיני דגנים. תנאים כאלה, שמקשים על תהליכי הכליה, כוללים יובש קיצוני, סביבה מימית לא מופרעת, התפחמות של החומר או היצמדות למתכות ולתהליכי ההחלדה שלהן.

גם שרידים שאינם אורגניים, ולפיכך לא מתכלים ועמידים בפני תהליכי פירוק ביולוגי, לא נשארים לנצח כפי שהיו. כלי חרס נשברים בקלות, צור מתכסה בשכבת ציפוי שנקראת פטינה, קירות מתמוטטים. כך השרידים מתפזרים, בשילוב של תהליכים טבעיים איטיים עם התהליכים המהירים הרבה יותר של פעילות בעלי החיים ובני האדם בתקופות מאוחרות יותר. השרידים ממשיכים להיות חלק מהתהליכים שעוברת הקרקע, והם יכולים להתפזר בעקבות סחיפה של מים או של רוח, להתכסות, להתגלגל במורד גבעה, לזוז בתוך מחילות של נברנים ועוד.

משימת השחזור של אורח חיים קדום כרוכה תמיד בהרכבת פאזל שחלקים ממנו חסרים. חפירת מבנה נטופי בטרסת מערת הנחל, הר הכרמל | צילום: ראובן ישורון, ויקיפדיה

אדם וארוחתו

התהליכים שעוברים על השרידים, הניידים והנייחים, באתר ארכיאולוגי, שייכים לשדה הטפונומיה (Taphonomy) – תחום חקר תהליכי הפירוק, השימור וההתאבנות של חומר אורגני. תהליך המחקר הארכיאולוגי מתחיל באיסוף מדוקדק של שרידים ותיעוד של מקומם במרחב, על בסיס ידיעה והבנה של התהליכים הטפונומיים שעברו עליהם.

משימת השחזור של אורח חיים קדום כרוכה תמיד בהרכבת פאזל שחלקים ממנו חסרים. התנאי היסודי הזה הוא אחד הגורמים שמובילים לכך שחקר הפרהיסטוריה עוסק בדרך כלל בקבוצות של בני אדם, ולא בפרטים שבתוכן.

שחזור התזונה בכפר פרהיסטורי, למשל, יישען על כמה מקורות מידע. ראשית, מצאי צמחי המאכל ובעלי החיים שהיו זמינים בסביבה הקדומה קובע את גבולות התפריט האפשרי של תושבי האזור. שנית, אפשר לשחזר מממצאים בשטח לא מעט מידע על הטכניקות ששימשו את התושבים לאיסוף מזון ועיבודו – לדוגמה להב מגל לקציר, ריחיים לטחינה או קרס לדיג. ולבסוף, ערמת האשפה בשולי הכפר מספקת מידע רב: עצמות בעלי חיים שיש עליהן סימני הסרת הבשר בסכין צור מלמדות על התזונה הבשרית בכפר, גרעינים ודגנים מפוחמים חושפים טפח מהתפריט הצמחי שלהם. כך אפשר לשחזר את התפריט האפשרי במקום היישוב, אך לא נדע מי מבין התושבים, למשל, העדיף לאכול שועל לארוחת הערב ומי ביכר לטאות ונחשים.

לעיתים נדירות משתמר בכל זאת שריד ביולוגי בתנאים קיצוניים, ומאפשר לנו לחשוף את תפריטו של אדם אחד מסוים שחי בימי קדם. כזה הוא אֶצִי, גבר שחי לפני קצת יותר מ-5,000 שנה, בהתקופה הניאוליתית, שאתרע מזלו למות בהרי האלפים וגופתו השתמרה בקרח הקפוא במשך חלק ניכר מהשנים שעברו מאז. השתמרותו יוצאת הדופן אפשרה לחוקרים לזהות, על פי שרידים שהשתמרו בקיבתו ובמעיו, את ההרכב של שתי הארוחות האחרונות שאכל. גם בגדיו והחפצים שנשא השתמרו בצורה יוצאת דופן, ולימדו אותנו רבות על התרבות שממנה הגיע.

אצי חי לפני יותר מ-5,000 שנה, אך גופתו השתמרה בקרח הקפוא במשך חלק ניכר מהשנים שעברו מאז. שחזור מציאת הגופה | P.Plailly, E.Daynes, Science Photo Library

אדם ואצבעותיו

עקבות פעולותיו של הפרט משתמרות לעיתים בכלים הפשוטים שהיו בשימוש יומיומי. כלי חרס, שייצורם החל בתקופה הניאולית ונמשך ברציפות עד ימינו, משמרים את הצורות שהוטבעו בהם לפני התקשות החרס. כך אפשר לזהות בהם לא פעם את טביעות אצבעותיו של הקדר הקדום. לפעמים הטביעה נוצרת בדרך אגב, אך פעמים אחרות היא נעשתה בכוונה תחילה במהלך עיטור הכלי. שיטת העיטור של שפות כלים, ידיות ופסי חמר שהודבקו לרוחב הכלי, באמצעות הטבעת האצבע בחמר הלח, הייתה נפוצה באזורנו בתקופה הכלקוליתית, כ-4,000-5,000 שנה לפני זמננו.

כלי חרס מתל שבע, מחפירתו של מרטין פסטרנק. טביעות האצבע של הקדר הכלקוליתי ניכרות עדיין על הידית ועל השפה שלו | צילום: קלרה עמית, באדיבות רשות העתיקות

בני אדם משאירים בעמלם סימנים בכל מקום. לעיתים שורדים סימני אצבעות במקרה, כשפני השטח של כלי לא הוחלקו היטב. באתר מהתקופה הכלקוליתית בכסייפה סימני אצבעות מגריפת החמר הלח מערמת חמר התייבשו והתקשו, וכעבור זמן מה התכסו בגרגירים דקים של אדמת לס שסייעו להם להישמר.

סימני כף יד בערמת חמר בכסייפה, מחפירתם של יעל עבאדי-רייס ואלכס פרייברג. ראו את גודל הידיים של הארכיאולוגים והשוו לכף ידו של האומן | צילום: יעל עבאדי-רייס, באדיבות רשות העתיקות 

בחודש אפריל השנה התגלה בחפירה שנעשתה באתר ניאוליתי מלפני כ-5,000 שנה בסקוטלנד חרס ועליו טביעות אצבעות. באמצעות צילום דיגיטלי ועיבוד תמונה, הצליחו החוקרים לזהות שלוש טביעות אצבע, שכל אחת מהן שייכת לאדם אחר. שתיים מהן זוהו כטביעות אצבע של נער ושל גבר בוגר ואילו השלישית נותרה בלתי מזוהה. טביעות האצבעות הללו הושארו במהלך הרכבת הכלי מחוליות – שיטה שקדמה להמצאת האובניים. על נדירותו של הממצא הזה מעידה העובדה שמתוך כ-80 אלף שברי חרס שהתגלו באתר מאז תחילת החפירה בו לפני 18 שנה, רק על שבר אחד, שגודלו סנטימטרים ספורים, התגלו טביעות אצבע.

שרידים ארכיאולוגים מפעולותיו של היחיד מתגלים לעיתים רחוקות מאוד. השרידים שאנו מוצאים באתרי חפירות ארכיאולוגיות הם פרי עמלם של אנשים רבים, ולעיתים דורות רבים של אנשים שחיו בעבר הרחוק. לכל אחד מהם היו מאפיינים ייחודיים לו ואצבעות משלו, אך הסימנים שהותירו אחריהם אבדו ברבות השנים בתהליכי בליה, רקב, התפרקות ועוד, וכל שנותר הוא שרידי העמל המשותף של הקבוצה. ובכל זאת, מעת לעת מתגלה שריד נדיר מחייו וממעשיו של פרט בודד, שהותיר נגד כל הסיכויים את רישומו על הפרהיסטוריה.