מחשבות אחרונות של אלברט איינשטיין. הסיפור זכה בציון לשבח בתחרות "עת המדע, עט למדע", 2020, ומפורסם כעת אחרי עריכה
אלזה עומדת ביני לבין מסך הטלוויזיה. היא לא שמה לב לכך, ואני לא מעיר לה. זה לא באמת משנה לי. לא משדרים שום דבר מעניין. ובכל זאת, אני לא יכול להימנע מהמחשבה: חבל שאלזה לא שוקלת כמו השמש... לו הייתה אלזה שוקלת כמו השמש, הייתי רואה את התמונה המוקרנת ממסך הטלוויזיה גם כאשר הייתה מסתירה לי את המכשיר.
בלילה שבו חיכיתי לתוצאות הניסוי של אדינגטון, אמרתי שאם הן יהיו שונות ממה שחוזה היחסות הכללית שלי, פירוש הדבר הוא שאלוהים טועה. לא התכוונתי לכך מילולית – התכוונתי לומר שהן פשוט לא תהיינה שונות.
ועכשיו מסך הטלוויזיה הוא מרקורי ואלזה היא השמש, ואני הצופה מכדור הארץ, וריבונו של עולם – אני לא רואה את המסך, כי אלזה שוקלת רק שבעים קילו!
מלחמת העולם הראשונה הסתיימה לפני שלוש שנים, שנה לפני הניסוי. אני יודע שאני אמור לכתוב "המלחמה הגדולה", לא "מלחמת העולם הראשונה", כי עכשיו 1921 והיטלר אפילו לא עלה עדיין על הבמה הפוליטית ואני לא אמור לדעת על מלחמת עולם נוספת. אז מדוע אני כותב "מלחמת העולם הראשונה"? ואיך לכל הרוחות אני צופה במרקע הקטן, אם ב-1921 עוד אין טלוויזיות בעולם? אז ראשית, ההבדל בין עבר, הווה ועתיד אינו אלא אשליה עיקשת. שנית – הספרות היא אמנות, ובניגוד מוחלט למדע – באמנות מותר הכול, גם לתעתע בקורא. במדע אינני מטיל קוביות, אך בכל השאר יש לי יד חופשית. מה שאני משרבט עכשיו הוא ספרות, לא אחד ממאמרי פרס נובל שלי.
ובינתיים, כשאני יושב פה וכותב את הסיפור על גב של מעטפה משומשת, אני ממתין שאלזה תזוז קצת, וָלֹא אני לא אבקש ממנה, כי לא משדרים שום דבר מעניין כמו תוכנית על צ'רצ'יל, שכרגע כמעט אף אחד בגרמניה, ואני ביניהם, עוד לא יודע מי הוא, אבל בחיי – אילו רק הייתה אלזה שוקלת כמו השמש!
