קיים ניסוי של עקיפה בשני סדקים שבוצע עם אלקטרונים, הדומה לניסוי יאנג עם אור.
ניסוי יאנג: למעלה סדק אחד ולמטה שני סדקים ותבנית ההתאבכות. תמונה באדיבות ויקיפדיה
בתחילת המאה ה-20 האלקטרונים נחשבו לחלקיקים מובהקים, אך ב-1961 כאשר נערך הניסוי עם קרן אלקטרונים (גודל הסדקים והמרחק ביניהם קשורים לאורך הגל כמובן), על ידי קלאוס ג'ונסון האופי הגלי מצא ביטויו והתוצאה שנתקבלה על המסך הייתה תבנית התאבכות.
היו שהסבירו זאת כזרם חלקיקים, המתנהג כאילו היה גל מבחינה הסתברותית, אך ניסוי שנערך ב-1970 על-ידי פייר ג'ורג'יו מרלי, ג'וליו פוצי וג'יאן פראנקו מיסירולי מבולוניה עם אלקטרונים בודדים (לא שוחרר אלקטרון נוסף, כל עוד האלקטרון שעף לא פגע במסך), הסתכם, באורח מדהים, באותן תוצאות – נתקבלה תבנית התאבכות!
והרי איך אלקטרון יכול לדעת היכן פגע זה שקדם לו?
ניסוי זה נחשב בין היפים ביותר בפיסיקה.
גם בקשר שיש לאלקטרון לגרעין, האופי הגלי מוצא את ביטויו.
משמע גם באלקטרון קיימת דואליות.
על הניסוי חזרו בהצלחה קבוצת מדענים בראשות אקירה טונומורה בחברת היטאצ'י, בשנת 1989.
משמאל לימין יצירת תבנית ההתאבכות ע"י אלקטרונים בודדים. תמונה באדיבות ויקיפדיה
עתה בהקשר לאור - אם לא נתייחס כרגע למקרים בו האור מתנהג כחלקיק מובהק (למשל האפקט הפוטואלקטרי) נבחן את ניסוי יאנג.
כיום קיימת יכולת טכנולוגית לייצר מקורות אור כה חלשים, עד כי הם פולטים בכל פעם פוטון בודד.
למרות שהדבר נוגד את ההיגיון המקובל, כאשר חזרו על ניסוי יאנג עם פוטונים בודדים, באורח פלא המסך הראה (לאחר שעברו די פוטונים) שוב תבנית פסים, האופיינית לגלים המבצעים התאבכות, כאילו הפוטונים קשורים זה לזה.
האופי הדואלי, של האור במקרה זה, שוב מוצא אם כך את ביטויו.
אז יש (דואליות).
תמונה באדיבות ויקיפדיה
מאת: ד"ר לירן שמשי
המחלקה לפיזיקה של מערכות מורכבות
מכון ויצמן למדע
הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום. אנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה תמיד מתקבלות בברכה.
