במבט ראשון התשובה די פשוטה.
אנו ממצמצים כדי לסכך (מלשון סיכוך) ולנקות את הקרנית בעין. המצמוץ מפזר נוזל על פני כל הקרנית ומשאיר אותה לחה ומונע ממנה להתייבש וכן מסלק לכלוך ואבק יכול לגרום לנזק לקרנית ולהפריע לראייה.
קצה העפעף מעוטר במספר עשרות של בלוטות חלב שומניות (sebaceous) ובזמן העפעוף ההפרשה שלהן מפוזרת על הקרנית; במקביל העפעף גם "מושך" את ההפרשות מבלוטת הדמעות ומפזר גם אותן על הקרנית.
לכן אם נסכם את החלק הראשון בתשובה המצמוץ או העפעוף משרת 3 מטרות:
(1). פזור הפרשות חלב שומניות על הקרנית כדי לסכך ולהגן עליה וכן כדי למנוע אידוי מהיר של הדמעות.
(2). פזור נוזל דמעות על הקרנית כדי להשאיר אותה לחה.
(3). סילוק גופים זרים מהקרנית והגנה.
בממוצע במצב רגיל אנו נעפעף כ 6-10 פעם בדקה באופן לא מודע; משך מצמוץ ממוצע הוא כ 400 מילישניות.
עם זאת, קצב המצמוץ אינו קבוע והוא משתנה בגיל (תינוקות למשל ימצמצו בממוצע פעמיים בדקה), במצב הערנות (הקצב פוחת אחרי שינה טובה וגובר בחוסר שינה), במצב הנפשי (הקצב גובר בזמני עקה). בנוסף, אנשים שיושבים מרוכזים שעות מול במסך נוטים למצמץ פחות מה שיכול להוביל ליובש מוגבר בעין ולתחושת צריבה ואי נוחות.
מצמוץ ע"י העפעף השלישי בעופות, תמונה באדיבות ויקיפדיה (להסבר על העפעף השלישי ראה שאלות להרחבה בסוף העמוד).
הסיבה שאנו לא מודעים למצמוץ היא משום שהמוח "חותך" את קטעי החושך שנוצרים בחלקיק השנייה שהעין עצומה ומתעלם מהם. דוקטור דווינה בריסטו (Davina Bristow) וחוקרים נוספים מיוניברסיטי קולג' (University College) בלונדון גילו שהמוח ממש "מכבה" חלקים בקורטקס הראייה באותם שברירי שנייה.
המחקר שלהם היה פשוט אך אלגנטי (בעיתון Journal Current Biology, 15:1296-1300; 2005).
הם לקחו סיב אופטי והניחו אותו בפה של הנבדקים (פרוצדורה לא חודרנית) וכוונו את הקצה שלו לגג הפה. במקביל הנבדקים חבשו משקפיים כהים שחסמו כניסת אור באופן מוחלט.
הסיב האופטי האיר בעוצמה גבוה מאוד מה שגרם לאור לחדור לתוך העין ולפגוע ברשתית ישירות דרך חלל הפה. מכיוון שזהו מקור האור היחידי שפגע ברשתית והוא לא הגיע דרך הקרנית הרי שהמצמוץ במקרה זה לא משפיע עליו. התוצאה המיידית היא שגם באותם חלקיקי שנייה שהעין עצומה בזמן המצמוץ ובאופן רגיל שום אור לא יחדור לעין ויפגע ברשתית, הרשתית תהייה מוארת בצורה קבועה ע"י אותו סיב אופטי.
הנבדק שכב בתוך מכשיר fMRI שבודק את זרימת הדם לחלקים שונים במוח (זרימת דם רבה פירושה פעילות מוגברת של האזור וזרימת דם נמוכה מאוד מעידה על "כיבוי" או חוסר פעילות באזור מסוים).
התוצאות הראו באופן מובהק שלמרות שהרשתית הייתה מוארת ולכן היה קלט ויזואלי גם בזמן המצמוץ המוח כיבה חלקים מסוימים בקורטקס הראייה .
תמונה באדיבות ויקיפדיה.
אבל מסתבר שהמצמוץ לא משרת רק את הקרנית; מחקרים חדשים יחסית מצבעים על קשר בין מצמוץ לעיבוד מידע ע"י המוח.
חוקרים מצאו שיש מעין "סנכרון" של מצמוצים בזמן צפייה בסרט למשל. רוב האנשים ימצמצו באותם קטעים בהם הפעילות על המסך מינימאלית וכמות המידע שתאבד עקב המצמוץ קטנה.
ההיגיון האבולוציוני מאחורי תופעה זו די ברור. רוב משך התפתחות האדם היינו תלויים בסביבה ונתונים מחד לסכנת טריפה, תקיפה או נזק אחר ומאידך חייבים לשמור על ערנות כדי לזהות טרף אפשרי או כל הזדמנות אחרת. במצבים אלו כל שבריר שנייה בהם העין לא סוקרת את הסביבה יכולה להוביל להפסד ואף לתוצאות קשות. לכן יש יתרון הישרדותי לאותם פרטים שימצמצו באותם מקטעים בהם נראה כי הסביבה היא "סטטית" ואין כל מידע חדש שדורש עיבוד והערכה לסכנה או רווח אפשריים. על המחקרים והמידע החדש בנושא ניתן לשמוע בפודקסט המעולה (אנגלית) של רדיו-לב (radio-lab).
מאת: ד"ר מאיר ברק
המחלקה לביולוגיה מבנית
מכון ויצמן למדע
הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום. אנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה תמיד מתקבלות בברכה.
