שלום אורלי ותודה על שאלתך.

דמנציה מסוג אלצהיימר היא מחלה נוירודגנרטיבית (מחלה שגורמת להתנוונות תאי המוח) שבמהלכה תאי עצב מתנוונים אחרי שאיבדו את היכולת לתקשר זה עם זה. העברת מסרים בין תאי עצב חיונית לתפקוד תקין ובהיעדרה תאי המוח מתים. כשזה קורה, החולה מאבד את התפקוד המוחי שמקורו באזור שנפגע. עם התקדמות המחלה נפגעים בהדרגה כישורי זיכרון, למידה, חשיבה, שפה, תנועה ועוד.

עם הזמן חווה החולה קושי גובר בזיהוי המקום שבו הוא נמצא או בזיהוי בני משפחתו. הנזק שנגרם למערכת הזיכרון בעקבות המחלה אינו פוסח על דימויים ואירועים שקשורים לחולה עצמו. חלק מחולי האלצהיימר, החל משלב הביניים של המחלה, מאבדים גם את היכולת לזהות את עצמם או שוכחים אירועים שהיו חלק בלתי נפרד מההיסטוריה האישית שלהם. מתועדים גם מקרים של ירידה בשימוש במילים הקשורות ל"עצמי", שינוי בתוכן של זיכרונות הנוגעים ל"עצמי" וחוסר יכולת לתאר רגשות. החולה אף מתקשה לזהות או לאתר את רכושו, קושי שבא לידי ביטוי בין השאר בתלונות על גניבה כביכול של חפצים השייכים לו או בלקיחת חפצים שאינם שלו. לתסמינים הללו נלוות לרוב תחושות של זעם, חרדה ופרנויה. 

היכולת לזהות את דמותך בראי מצריכה ייצוג פנימי של הגוף. במהלך הזיהוי נוצרת למעשה התאמה בין הדימוי הפנימי הזה לבין הגירוי הראייתי, והיא מאפשרת לאדם להסיק שמדובר בדמותו. מחלת האלצהיימר גורמת לשינוי אנטומי שמתבטא בהקטנת נפח המוח, לרוב באונה המצחית והאונה הרקתית. על פי התפיסה הרווחת, אלו הם האזורים במוח שאמונים בין היתר על עיבוד מידע הכרוך בזיהוי עצמי ומודעות עצמית אצל בני אדם. לכן, לא מן הנמנע שההצטמקות שלהם אחראית לאבדן תחושת ה"עצמי" אצל חולי אלצהיימר.


סריקת (PET (Positron Emmission Tomography של מוח של חולה אלצהיימר, שמראה ירידה בפעילות העונה הרקתית והמצחית. התמונה לקוחה מוויקיפדיה.

היכולת לזהות את עצמך היא אבן בוחן יסודית לקיומה של מודעות עצמית, ומודעות עצמית שלמה היאמרכיב חיוני בהתפתחות ובתפקוד חברתי מלא. מחקרים שעסקו בזיהוי עצמי בתינוקות מצאו שהזיהוי מתרחש מהר יותר כשהם מתבקשים להגיב לגירוי כמו מראה, שהבבואה בה מתעדכנת בזמן אמת, לעומת גירוי ויזואלי שאינו מתעדכן באופן מיידי עם מה שהמתרחש ברגע זה ממש (למשל צילום סטטי או סרטון שצולם קודם לכן).

בהשראת הממצאים האלה נערך מחקר דומה בחולי אלצהיימר שבמסגרתו נמצא שגם יכולת הזיהוי העצמי של החולים נשמרת טוב יותר כל עוד הם נחשפים לגירויים ראייתיים מיידיים כמו במראה, והיא נפגעת כשהם צופים בקטעי וידאו שצולמו במועד אחר. משמעות הממצאים הללו היא שהזיהוי העצמי אצל חולי אלצהיימר מושפע לטובה מגירויים דינמיים שמסונכרנים בזמן אמת עם מה שמתרחש סביב החולה.

כיוון מחקרי נוסף בתחום הזיהוי העצמי אצל חולי אלצהיימר עוסק בהבדלים בין זיהוי עצמי מרומז לזיהוי עצמי גלוי. חלק מחולי אלצהיימר אינם מזהים את דמותם בראי (זיהוי עצמי גלוי), אך מראים סימנים שהם כן מזהים את עצמם באופן מרומז או לא מודע. חולים כאלה ינהלו למשל שיחה עם בבואתם כאילו מדובר באדם זר, ובכל זאת ייעזרו במראה כשירצו להסתרק.

מדענים דיווחו שהצליחו להפוך זיהוי עצמי מרומז לגלוי כשתייגו חפץ או את החולה עצמו ונתנו לו הקשר מילולי. כמה מהדרכים שסייעו טוב יחסית לזיהוי עצמי היו הצמדת התווית "מראה" על המראה או נעיצת תג שם על בגדי החולה שבו כתוב שמו במהופך כדי שיוכל לקרוא אותו כשהוא עומד מול המראה. הרמזים הללו הועילו כדי לעורר זיהוי עצמי גלוי אצל החולים, אך השפעתם היתה זמנית בלבד ולא המשיכה מעבר לתנאי הניסוי המבוקרים.

נוסף על ההבחנה בין זיהוי עצמי גלוי ומרומז, יש חשיבות גם ליכולת של אדם לזהות באופן רציף את דמותו בעבר הרחוק ובעבר הקרוב. לא פעם חולי אלצהיימר אינם מזהים צילומים של עצמם מהעת האחרונה אך יזהו היטב צילומים של עצמם מהעבר הרחוק. תיאורים קליניים אחרים מגלים שיש חולים שמתקשים מאוד בהעלאת פרטים בסיסים כללים כגון איזה חודש עכשיו או מה תאריך הלידה שלהם, אך במקביל מגלים מידע מפורט ומהימן על אישיותם.

הפער הזה יוצר לא פעם בעיה כשמתברר שהמידע שמשמש את החולה מתבסס על דמותו מהעבר ואינו נגעת למציאות העכשווית שלו. ה"עצמי" שהחולה מכיר היטב הוא עצמי מיושן שהיה נכון זמן רב לפני שהמחלה התפרצה. נראה שהחולים האלה אינם מודעים למהפך האישיותי המשמעותי שעבר עליהם בעקבות המחלה.

מכך אפשר להסיק שהחולים מסוגלים לאחסן במוחם ידע עצמי שלם, גם אם אינו מעודכן, ושהנזק שגרמה להם המחלה פוגע ביכולתם להפנים מידע אישיותי חדש על עצמם. אחת הסברות בנושא זה היא שהחולים לא איבדו את זהותם העצמית, אלא תופסים את עצמם על בסיס זהות עצמית שגויה: זהותם הקודמת מלפני המחלה. בנוסף אנו למדים מכך שהרכיב האישיותי של ה"עצמי" עמיד בצורה יוצאת דופן לפגיעות מוחיות ויכול לבוא לידי ביטוי גם אחרי שנגרם נזק חמור לזיכרון.

למרות ההתפתחויות האחרונות בהבנת המנגנונים התאיים הקשורים בה, מחלת האלצהיימר נחשבת עדיין חשוכת מרפא והטיפולים הנוכחים בה מתמקדים בעיקר בהאטת התפתחותה ובהקלת התסמינים שהיא גורמת. מאחר שאין אפשרות לאבחן באופן ודאי חולים באלצהיימר במהלך חייהם, אלא רק באמצעות בחינת מבנה המוח והרכבו בנתיחה שלאחר המוות, יש חשיבות רבה לזיהוי מוקדם של המחלה בשיטות לא פולשניות.


דוגמה היסטולוגית של פלקים סניליים (סגול) שמראים את הפגיעה בתאי העצב מהקורטקס הצרובלי ברקמת מוח של חולה אלצהיימר. התמונה לקוחה מוויקיפדיה.

חוסר היכולת לזהות את עצמך בראי הוא סממן (סימפטום) משמעותי של מחלת האלצהיימר ונמנה על עשרת סימני האזהרה של המחלה, לצד בלבול בזמן ומקום, פגיעה בכושר השיפוט ועוד. אפשר לקרוא עוד על המנגנון המולקולרי של מחלת האלצהיימר באתר מכון דוידסון.

הילה הריס
דוקטורנטית, המחלקה לנוירוביולוגיה
מכון ויצמן למדע



הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בפורום. אנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.

אתר דוידסון אונליין עוסק במתן מידע מדעי בלבד ואין לראות בכתוב בו תחליף לייעוץ רפואי או תזונתי. אין לצטט חלקים מכתבה זו, אלא רק את הכתבה בשלמותה.

תגובה אחת

  • איריס

    מה מרגישים חולי אלצהיימר

    מה מרגישים חולי אלצהיימר בשלב מתקדם של המחלה. האם בכי הנו סימן לסבל. האם הוא הבעת רגשות רלוונטית או ביטוי פיזי לאי יכולת של המוח לבטא את הרגשות באופן אחר? האם הם מרגישים נעזבים. מבינים מצבים אנושיים /משפחתיים?