השאלה המקורית: כמעט כל אדם משתמש בדאודורנטים בישראל וברוב מדינות העולם... לפעמים אני רואה בכבישים סטיקרים ומודעות שמזהירים מפני השימוש בדאודורנטים בטענה שיש בהם חומרים רעילים מבוססי אלומיניום שאיכשהו חודרים את ממברנות התאים ונכנסים למחזור הדם. נתקלתי בטענות דומות גם ברחבי האינטרנט... אשמח אם תוכלו לפרסם התרשמות כללית מהנושא ולספר לי מידע על חלופות אפשריות לשימוש יומיומי בדאודורנטים מבוססי אלומיניום ועל מנגנון הפעולה של האלטרנטיבות האלה בן.
בן שלום ותודה על שאלתך,
זוהי הזדמנות מצוינת לעשות קצת סדר בדברים ולהעמיד דברים על דיוקם ובעיקר להעביר מסרים מרגיעים. אני מקווה שהכתבה הבאה תשיג את המטרות הללו.
ראשית, נסה לדמיין את חייך ללא דאודורנט. האפשרות הזו כמעט בלתי נתפסת בימינו, במיוחד במדינה חמה ולחה כמו ישראל. בהיותנו יצורים חברתיים שבאים במגע עם אנשים אחרים אנחנו צריכים לשמור על ריח גוף נעים ואין כמו דאודורנט כדי למנוע מאנשים לעקם את אפם כלפינו. עם זאת, המרחב הפיזי והווירטואלי מלאים טענות על השפעות מסוכנות כביכול שיש לדאודורנטים, לרבות השפעות ארוכות טווח. האם הן נכונות?
מהו דאודורנט?
המילה דאודורנט היא צירוף של המילים "דה" (בלטינית "לא" או "נגד") ו"אודורנט" ("חומר בעל ריח") – ובמיוחד "חומר מונע ריח". הריח שהדאודורנט מיועד למנוע הוא ריח הזיעה האנושית, שניחוחה חריף במיוחד בבית השחי. הריח הזה נובע מאוכלוסיות חיידקים שמשגשגות בסביבה הלחה של הזיעה, והחום השורר מתחת לבית השחי תורם לה עוד יותר.
מניעת הריח מושגת בכמה דרכים, שהעיקרית שבהן היא צמצום ההפרשה של זיעה מבלוטות הזיעה או מניעתה המוחלטת. את זה עושים באמצעות תת-קבוצה של דאודורנטים שנקראים "אנטי-פרספירנטים" ובעברית "נוגדי זיעה". אנטי-פרספירנטים מכילים לרוב מלחי אלומיניום, שמגיבים עם התמיסות מוליכות החשמל שבזיעה ויוצרים חומר דמוי ג'ל שסותם את הצינורות של בלוטות הזיעה. כך נמנעת הפרשת הזיעה מהן. כמו כן, הם מייבשים את נקבוביות העור, גורמים להן להתכווץ וכך מונעים מהזיעה להגיע אל פני העור. כאן טמונה הבעיה.
דאודורנט מסוג "סטיק" המכיל חומר מוצק| צילום: ויקיפדיה
סכנות משימוש במלחי אלומיניום באנטי-פרספירנטים
אצל מיעוט מהאנשים מלחי האלומיניום שבדאודורנט סוגרים לגמרי את נקבוביות העור ועלולים לגרום לתהליך דלקתי שדומה לתגובה אלרגית. כמו כן, אחד ממלחי האלומיניום שנמצאים באנטי-פרספירנטים הוא אלומיניום כלוריד, שרעיל למערכת העצבים, אך כמותו בדאודורנט קטנה יחסית.
במינונים גבוהים, אלומיניום גרם נזק לדנ"א ופגע אצל חולדות במחסום דם-מוח שמגן על המוח מהסתננות של חומרים לא רצויים ממחזור הדם. עם זאת, הכמות שגרמה לפגיעה במחסום דם-מוח אצל חולדות ניתנה להן בהזרקה לתוך חלל הבטן, שמאפשרת חדירה מהירה יותר של האלומיניום למחזור הדם, והיא הייתה הרבה יותר גבוהה מזו שחודרת לדם אחרי שימוש באנטי-פרספירנטים על פני העור.
כמו כן נמצא קשר בין רמות גבוהות של אלומיניום במוח למחלת האלצהיימר, אולם יש מחלוקת אם הקשר הזה סיבתי, ואם הרמות הגבוהות של האלומיניום אכן נובעות משימוש באנטי-פרספירנטים. יתר על כן, הקשר הזה זניח ביותר (1%).
עוד תמיכה בכך שאין סיכון ממשי בחדירת אלומיניום דרך העור מאנטי-פרספירנטים היא שכמות האלומיניום שנספג בדם של אנשים שהשתמשו באנטי-פרספירנטים היא 0.012 אחוז בלבד מכמות האלומיניום שנמדדה על העור של אותם אנשים – שיעור זעיר לעומת כמות האלומיניום שנספגת במעיים כששותים מים או אוכלים מזון שמכילים אלומיניום.
סכנות נוספות בשימוש באנטי-פרספירנטים
סרטן השד
לפי אגדה אורבנית שרווחה בשנות ה-90 והתבססה על שמועות שהופצו באינטרנט, יש קשר בין אנטי-פרספירנטים לסרטן השד. לכאורה קשר כזה נשמע הגיוני, שכן אחת הצורות הנפוצות של סרטן השד מתפתחת ברביע העליון החיצוני של השד שקרוב לבית השחי. עם זאת, המכון הלאומי לסרטן בארה"ב (NCI) הודיע שלא ידוע לו על שום נתונים שתומכים בקיומו של קשר כזה, ואותה עמדה הביעו גם אנשי מינהל המזון והתרופות בארה"ב (FDA). גם האגודה למלחמה בסרטן בישראל אימצה את העמדה הזאת.
תפקוד כלייתי
לטענת מינהל המזון והתרופות האמריקאי, כמויות קטנות של אלומיניום עלולות להיספג בדם דרך העור או מערכת העיכול בעקבות שימוש באנטי-פרספירנטים. בעקבות זאת הוכרז ששימוש יומיומי בדאודורנטים עלול לסכן אנשים שסובלים מבעיות בתפקוד הכליות, והומלץ להם להיוועץ ברופא לפני שישתמשו במוצרים שמכילים מלחי אלומיניום.
אז הדאודורנט מסוכן?
בשורה התחתונה לא נראה שיש סכנה ממשית, בטח שלא סכנת חיים, בשימוש בדאודורנטים. יש לציין שמינהל המזון והתרופות החליט לא לשנות את המפרט הבטיחותי של אנטי-פרספירנטים שמכילים אלומיניום והסביר זאת בכך שאין נכון להיום נתונים שתומכים במידה מספקת בדרישה כזאת.
עם זאת, החשש מפני הסכנות הללו הביאה לפיתוח דאודורנטים שאינם מבוססי אלומיניום. חלקם מבוססים על חומרים כימיים וחלקם על חומרים צמחיים כמו סודה לשתייה, עמילן תירס ומיץ לימון. ואם אתם מעדיפים לדבוק בדאודורנט המסורתי, אנו ממליצים לכם להיוועץ ברופא אם מתעורר אצלכם חשש כלשהו, אבל אין כל סיבה להיכנס לפאניקה.
בומרנג – בחזרה אליך
בהנחה שאלומיניום פועל הכי טוב על בלוטות הזיעה, האם תוכל לחשוב על דרך להשתמש בו שתקטין את הסבירות שיחדור דרך העור למחזור הדם?
ד"ר עידו מגן
המחלקה לגנטיקה מולקולרית
מכון ויצמן למדע
הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובה לכתבה זו ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.
