היא נצמדת לבעלי חיים, מוצצת את דמם ועלולה להעביר מחלות קטלניות. למי מסוכנת קרצית הכלב החומה?
הכתבה הוקלטה בידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות ראייה
לרשימת כל הכתבות הקוליות באתר
הרבה אנשים חוששים ממנה, ובכל זאת היא נמצאת כמעט בכל בית בישראל. אז מה נכון – לקבל אותה כחלק אינטגרלי מהנוף שלנו או לצאת במסע השמדה בכל פעם שאנו נתקלים בקרצית?
קרצית הכלב החומה (Rhipicephalus sanguineus) היא הקרצייה השכיחה ביותר בעולם. היא נמצאת כמעט בכל ארץ ששורר בה אקלים טרופי או סובטרופי. מחזור החיים שלה כולל שלושה שלבים, שבכל אחד מהם היא ניזונה מפונדקאי חדש. אומנם הפונדקאים הרגילים שלה הם כלבים או קרוביהם ממשפחת הכלביים, כגון זאבים, תנים, שועלים וכיוצא באלה, אך לעתים היא מתבלבלת ומוצצת את דמן של חיות נוספות, בהן חתולים, מכרסמים, ציפורים ואפילו בני אדם.
הקרצית היא ציידת. היא נוהגת לעלות על עלי הצמחים ולמתוח לאוויר את איברי החישה שלה. כשהיא חשה בנוכחות חומרים שמפרישים פונדקאים פוטנציאליים, כמו פחמן דו-חמצני, היא נאחזת במארח החדש שלה ומתחילה לנדוד על עורו לאזורי ההיצמדות האהובים עליה – בעיקר מאחורי האוזניים, בקפלי הרגליים או בין האצבעות.
אחרי שהתמקמה, הקרצית משתמשת באיברי הפה דמויי המסור שלה כדי לחדור את השכבה העליונה של העור ולהחדיר את פיה פנימה. כדי לייצב את עצמה היא מפרישה חומר דמוי מלט סביב איברי הפה. כך נוצר מעין עמוד "מלט" בצורת חרוט סביב ברכת הדם הזעירה שנוצרה מקריעה של נימים קטנים, והקרצית חופשיה לשתות בלי הפרעה. נקבה בוגרת מסוגלת לשתות פי 600-200 ממשקלה המקורי, ולהתנפח בהתאם.
ההיצמדות הזאת יכולה להימשך בין יומיים לכמה שבועות, בהתאם לשלב החיים של הקרצית. צעירה תישאר צמודה פחות זמן מקרצית בוגרת, שזקוקה לארוחת הדם למען הביצים שמתפתחות בתוכה. לקראת ההטלה הנקבה תתנתק מהפונדקאי ותרד לקרקע לחפש חריץ להטלת הביצים. היא יכולה להטיל אלפי ביצים בכל הטלה, ומספר הביצים תלוי בכמות הדם שהיא הספיקה לשתות.
גם קרציות בשלבים מוקדמים של חייהן מתנתקות מהפונדקאי לפני שהן עוברות לשלב הבא. גם הזכרים, הקטנים בהרבה מהנקבות, ניזונים מארוחות דם, אך לפרקי זמן קצרים בלבד.
לפני ואחרי האוכל. קרצית בוגרת לאחר ארוחת דם ולצדה קרציות בוגרות שטרם אכלו | צילום: Shutterstock
האם הקרציות מסוכנות?
מציצת הדם אינה הבעיה העיקרית בעקיצת הקרציות, אלא האפשרות להידבק מהן במחלות הפוגעות בבני אדם – למשל קדחת הבהרות שממנה מת הזמר מאיר אריאל בשנת 1999. חיידקי הריקציה (Rickettsia) השוכנים בתוכן אחראים למגוון רחב של מחלות, כגון קדחת הבהרות, טיפוס, Rocky Mountain spotted fever ועוד. בכל המקרים תסמיני המחלה מגוונים ויכולים לנוע בין חום קל למחלה רב-מערכתית מסכנת חיים.
כשיוצאים לטייל בטבע, במיוחד באביב או בקיץ כשפעילות הקרציות בשיאה, מומלץ ללבוש בגדים ארוכים ולנעול נעליים גבוהות כדי למנוע מהקרציות להיצמד אלינו. בתום הטיול לא יזיק לחפש קרציות על הגוף והשיער שלנו ושל הכלב שהתלווה אלינו. בסביבת הבית מומלץ לנקות את החצר מעשבים גבוהים ולטפל בחיות המחמד שלנו בחומרי הדברה נגד קרציות.
איך נפטרים מהן?
אם גיליתם קרצית "דבוקה", מוטב לא לנסות לנתק אותה בידיים, אלא להשתמש בפינצטה. נסו לאחוז בה כמה שיותר קרוב לעור, צמוד לאיברי הפה שלה, כדי למזער את הסיכון שתיקרע במשיכה ותישאר צמודה לגוף הכלב (או האדם).
לאחר ההוצאה עדיף לא למעוך את הקרצית, שכן ריסוקה ישחרר לסביבה את הביצים שבתוכה, ובגלל גודלן הזעיר סביר להניח שלא נצליח להשמיד את כולן. בהסרה ידנית של הקרצית מומלץ לשים אותה באלכוהול רפואי כדי להבטיח את השמדת הביצים. לחילופין, אפשר לקשור אותה בשקית אטומה או לעטוף בנייר דבק, ולזרוק לפח. בטיפול בבעלי חיים מומלץ להשתמש בחומרי הדברה ייעודיים המותאמים לסוג החיה, גזעה, גילה ומשקלה. יש חומרי הדברה הניתנים בצורת טיפות או טבליות שפועלים במנגנון של ספיגה דרך העור או דרך מערכת העיכול, אל מחזור הדם של חיית המחמד וכך מגיעים לקרצית במנת הדם שלה. חומרים אחרים נשארים על העור והפרווה, נספגים ישירות בגוף הקרצית ומחסלים אותה עוד בטרם מצצה דם. מנגנון הפעולה של חומרים אלה הוא לרוב שיבוש פעולתן של תעלות יונים בתאי העצבים, הפוגע בתפקודם. החומרים בתכשיר פוגעים יותר במערכת העצבים של פרוקי רגליים מאשר של חיות המחמד.
בניגוד לדימוי שלה, הקרצית מבלה את רוב חייה על הקרקע ובצמחייה. קרציות קיימות כבר מיליוני שנים והפכו חלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית, כך שיש להתייחס אליהן בזהירות, אך גם בכבוד. מחקרים הראו כי לקרצית הכלב יש העדפות מיוחדות גם בין כלבים צעירים או זקנים, זכרים או נקבות ואפילו מבדילות בין גזעים. מחקרים נוספים על העדפותיהן יוכלו לקרב אותנו צעד נוסף למציאת אמצעי מניעה יעילים וידידותיים נגדן.