מציאות הזויה במיוחד

לעיתים נדמה לנו שהמציאות מתערערת – כשמבחינים, למשל, בקול לוחש שאיש מלבדך לא שומע, או בדמות חולפת בקצה שדה הראייה שלא נמצאת שם באמת. תופעות כאלה מכונות הזיות, והן מאתגרות את תפיסת המציאות שלנו. אף שאנחנו רגילים לחשוב על המציאות כעל דבר מה מוחלט ואובייקטיבי, במובן מסוים אין לנו גישה ישירה אליה: המציאות שאנחנו תופסים היא הגרסה של העולם שהמוח שלנו מעצב מתוך אינספור רסיסי מידע חושי, ומשווה לציפיות קודמות ולחוויות מן העבר. המפגש עם העולם החיצוני מתֻווָּך דרך הפעילות המתמשכת של מוחנו, שמשלבת בין חוויות חושיות, רגשות וזיכרונות. הזיות ממחישות כמה שברירי התהליך הזה, ואיזו פעילות מורכבת נדרשת מהמוח כדי לא רק לעבד את כל המידע, אלא גם להעניק לו משמעות שתהיה "הגיונית" בעינינו. מה קורה כשהמערכת הזאת כושלת, ומדוע דווקא אז נולדים קולות, תחושות ודימויים שאינם קיימים באמת?

הזיות הן חוויות תפיסתיות חושיות נעדרות מקבילה במציאות. בניגוד לדמיון, לעיתים ההזיה נחווית בכזאת עוצמה עד שקשה להבחין בינה לבין המציאות. נהוג לזהות הזיות עם מחלות נפש, מצבים פסיכוטיים או שימוש בסוגים מסוימים של סמים, אלא שהן יכולות להתרחש במצבים רבים נוספים, כולל חום גבוה, התייבשות ואפילו העדר ממושך של גירויים חושיים. המשותף לכל אלה הוא השפעתם על מערכת העצבים המרכזית; לאור זאת, נערכו כמה מחקרים שבחנו את הקשר בין מבנה המוח לבין הזיות, וחקרו את מבנה המוח של נבדקים שחוו הזיות – ממדי המוח ושלמותם של האזורים השונים בו.

הזיות הן חוויות תפיסתיות חושיות נעדרות מקבילה במציאות. האמן הגרמני אוגוסט נטרר (Natterer), שסבל מסכיזופרניה, צייר את עיניו כפי שהן נראות כשהו הוזה | ויקימדיה

כשהמוח פעיל מדי

במאמר שסקר בהרחבה כמה מחקרים על פגיעה מוחית והזיות תואר קשר בין סוג הגירוי החושי שיצרה ההזיה – גירוי שמיעתי, תחושתי, חזותי או שקשור לריח – לבין פגיעה באזור במוח שאחראי לעיבוד מידע חושי מאותו סוג. הזיית ראייה (חזותית), למשל, קשורה לפגיעה בקליפת הראייה במוח, שם מעובד המידע החזותי שמגיע מהעיניים. מנגד, ההשערה הרווחת היא שחווית ההזיה נובעת דווקא מפעילות עודפת של מערכת העצבים, מה שמעלה שאלת המשך: כיצד יכולה פגיעה במוח לגרום לעודף פעילות בו?

המוח מורכב מכמה סוגים של תאי עצב, שמשפיעים באופנים שונים על פעילותו. שני סוגי התאים הנפוצים ביותר הם התאים המפעילים (גלוטמטרגיים), שמפרישים מולקולה של מוליך עצבי בשם גלוטמט (Glutamate), וזו מעוררת את תאי העצב ומעודדת אותם להמשיך ולהפעיל תאים נוספים; וכן תאים מעכבים (גאבארגיים), שמפרישים מולקולה של מוליך עצבי שמכונה בקצרה GABA, והיא מקטינה את סיכוי ההפעלה של התאים הסמוכים. חוקרים מניחים שבאזור הפגוע, שגורם להזיה, נמצא נתח גדול במיוחד של תאים מעכבים; כך מופר הוויסות של פעילות המוח, והפעילות החשמלית בו גוברת.

כיצד יכולה פגיעה במוח לגרום לעודף פעילות בו? מוח של חולה סכיזופרניה, שמראה את האזורים בהם יש ירידה במספר התאים (באדום) | ויקימדיה, National Institute of Mental Health

כדי להבין איך נראית פעילות המוח בעת חווית הזיות, חוקרים משתמשים בשיטות שמבוססות על קצב חילוף החומרים במוח כאומדן לפעילותו, כמו דימות מוחי תפקודי בתהודה מגנטית (fMRI). המחקר המעמיק הראשון שמדד פעילות מוחית במהלך הזיות חזותיות התמקד במשתתפים עם תסמונת שארל בונה (Charles Bonnet Syndrome). תסמונת זו גורמת לאנשים בריאים בנפשם שהתעוורו או הפכו לכבדי ראייה במהלך חייהם לחוות הזיות חזותיות מורכבות, שכוללות מרקמים, פנים, צבעים וחפצים. החוקרים הבחינו בעודף פעילות בקליפת הראייה; אזור זה מורכב מתתי-אזורים בעלי התמחות מוגדרת שאמונים על פענוח מידע חזותי מורכב, כמו צבעים, צורות, פרצופים, הבעות, חפצים ועוד. נמצא שתת-האזור הספציפי שפעל יתר על המידה תאם את תוכן ההזיות של המשתתפים. למשל, אצל מטופלים שהזיותיהם כללו כתמי צבעים נמצאה פעילות עודפת באזור בקליפת הראייה שמעבד מידע לגבי צבעים, ונקרא V4. לעומתו, אצל מטופל שהזה בשחור ולבן לא נצפתה פעילות עודפת באזור הזה.

אדם עם תסמונת שארל בונה מספר על חוויותיו:

הזיות וסכיזופרניה

ברוב המחקרים על הזיות חוקרים אנשים שחיים עם סכיזופרניה – הפרעה נפשית מתמשכת, שמשפיעה על החשיבה, התפיסה, הרגשות וההתנהגות. חולי סכיזופרניה חווים לעיתים מצבי פסיכוזה, שפוגמים בתפיסת המציאות וגורמים, בין השאר, להזיות ולמחשבות שווא (דלוזיות). הזיות שמיעה נפוצות יותר מהזיות חזותיות אצל חולי סכיזופרניה; בהתאם לכך, במקרים רבים נצפתה ירידה במספר התאים באזור האונה הרקתית, שם ממוקמת קליפת השמע. במחקר שהשווה בין אזורי מוח שונים של אנשים בריאים לבין אותם אזורים אצל חולי סכיזופרניה, זוהו מספר אזורים באונה הרקתית שבהם נפח המוח הממוצע של החולים היה קטן יותר. יתרה מזאת, כשבחנו את הבדלי הנפח בין חולים שונים בהתאם לרמת ההזיות שלהם, נמצא שנפחי האזורים הללו היו קטנים יותר ככל שהנבדקים חוו יותר הזיות קוליות. תוצאות דומות התקבלו גם במחקרים עדכניים יותר, בהם הוכפל מספר חולי הסכיזופרניה שנבדקו. אחת ההשערות היא שירידה בנפח האונה הרקתית גורמת לכשל בוויסות הפעילות של תאי העצב באזור שאחראי על עיבוד המידע השמיעתי, וכך נוצר קושי להבחין בין מחשבות ו"קול פנימי" לבין קולות חיצוניים.

מחקר נוסף תומך בהשערה שההזיות הקוליות שחווים חולי סכיזופרניה מקורן בקולות מנטליים פנימיים. למחקר נבחרו נבדקים שהזיות השמיעה שלהם תדירוֹת במיוחד; בעת ששהו במתקן fMRI, הם התבקשו ללחוץ על כפתור בכל פעם ששמעו אותן. בחלק מהמקרים הושמעו לנבדקים קולות חיצוניים, וכך יכלו החוקרים להשוות בין הפעילות המוחית בזמן הזיה לבין הפעילות המוחית בהעדרה. בזמן ההזיה אותרה פעילות רבה בשלושה אזורי מוח: קליפת השמיעה הראשונית, האונה הרקתית-אמצעית ואזור ברוקה. במפתיע, הפעילות בקליפת השמיעה הראשונית בזמן הזיה הייתה זהה לפעילותה בזמן חשיפה לקולות חיצוניים.

לא מפתיע שהאונה הרקתית פעלה בעוצמה בעת הזיה, כי שם ממוקמים מספר אזורים שקשורים בשפה ובפענוח מידע קולי. אזור ברוקה, לעומת זאת, הוא אזור באונה המצחית שיש לו תפקיד מרכזי דווקא בהפקת שפה (בשונה מהבנתה); לאור זאת, פעילותו בזמן הזיית שמיעה עשויה להעיד על הפקה של שיח פנימי. לפיכך, ייתכן שהפעילות העודפת בקליפת השמע בזמן שיח פנימי מאותתת למטופלים שה"קולות בראש" חזקים כמו קולות חיצוניים.

מכשיר שמאפשר לחוות הזיות חזותיות וקוליות כמו בעת פסיכוזה:

הקול בראש?

במחקר אחר התבקשו 24 משתתפים עם סכיזופרניה לסמן כשחוו הזיה קולית, בעת שסרקו את מוחם במתקן fMRI. כדי לדמות "קול פנימי" בתנאי מעבדה, הנבדקים צפו בסדרת אותיות והתבקשו "לומר לעצמם" בראש מילים שהתחילו באותה אות. במחקר הזה נמצאו הבדלים בין פעילות המוח בזמן הפקת "קולות" פנימיים לבין קולות שמקורם בהזיות, ומבחינת הנבדקים נחוו כקולות חיצוניים. אזור ברוקה פעל בזמן הפקת קולות פנימיים, ואילו בזמן הזיה פעל דווקא האזור המקביל לברוקה בהמיספרה (חצי המוח) הימנית. אם כך, אין תמימות דעים בעניין מעורבותו של אזור ברוקה בהזיות שמיעה. 

גם מחקרים שבחנו את מידת הקישוריות בין אזורים שונים במוחם של אנשים עם סכיזופרניה העלו ממצאים לגבי מעורבות אזור ברוקה ומקבילו הימני בהזיות קוליות. באחד מהם, למשל, נמצא שבמוחם של הנבדקים – אנשים עם סכיזופרניה שחווים הזיות קוליות – עובר פחות מידע בין אזור ברוקה לאזורי שפה אחרים, בהשוואה לחולי סכיזופרניה ללא הזיות קוליות ולאנשים בריאים. במחקר אחר על אוכלוסייה דומה, נראתה קישוריות נמוכה יותר בין אזורי תפקודים ניהוליים והאזור המקביל לברוקה באונה הימנית. אזורי תפקודים ניהוליים אחראים על שורה של יכולות קוגניטיביות, ביניהן שליטה עצמית, ויסות רגשי וקבלת החלטות. 

בעזרת fMRI, חוקרים יכולים להתחקות אחר ההבדלים בפעילות המוחית של אנשים בריאים ואנשים עם סכיזופרניה. חוקר מסתכל על תוצאות בדיקת fMRI | ויקימדיה, National Institute of Mental Health

פיתול בעלילה

אחד מאזורי המוח האלה נקרא פיתול החגורה הקדמי (Anterior Cingulate Cortex). מדובר באזור שמעורב בוויסות קשב ורגשות, בזיהוי מידע שמגיע מתוכנו, כמו מחשבות, ובהבחנה בינו ובין מידע ממקור חיצוני, כמו שיר ברדיו או הרצאה. במחקרים שונים נמצאה פעילות חריגה באזור הזה בזמן הזיות, שיכולה להעיד על זיהוי מוטעה של מקור הגירוי כחיצוני, ולא פנימי.

פעילות יוצאת דופן בפיתול החגורה הפנימי במהלך הזיות לא נמצאה רק אצל אנשים עם סכיזופרניה, אלא גם אצל אנשים בריאים שחוו הזיות. מחקר יוצא דופן השתמש בסריקת PET (ראשי תיבות של "טומוגרפיה באמצעות פליטת פוזיטרונים") כדי לבחון פעילות מוחית במצבי היפנוזה שונים. בבדיקה הזאת אפשר לברר ולתעד כמה אנרגיה צורכים אזורים שונים במוח בזמן אמת, בעזרת גרסה של הסוכר גלוקוז שפולט קרינה רדיואקטיבית. חלק ממשתתפי המחקר חוו הזיות בזמן ההיפנוזה, ונצפתה אצלם פעילות ניכרת בפיתול החגורה הקדמי בזמן ההזיות. פעילות דומה לא נצפתה בקרב המשתתפים בקבוצת הביקורת, שלא מסוגלים להזות בזמן היפנוזה. החוקרים הסיקו שפיתול החגורה הקדמי אחראי על סיווג המידע ככזה שמגיע מבחוץ, אך המסקנה הזאת סותרת את העדר הפעילות בפיתול החגורה הקדמי בזמן הקשבה לקולות חיצוניים אמיתיים. 

בנוסף להזיות, פיתול החגורה הקדמי נקשר לעיתים גם לתסמונת הכאב הכרוני – כאב שנותר גם לאחר החלמה. ייתכן שהאזור הזה קשור באיתור שגיאות מסוגים שונים, כך שתפקוד לקוי שלו יוביל לתחושה מתעתעת, בין שהיא קשורה לשמיעה ובין שדווקא לתחושה.

אם כך, האם הזיות נובעות מפעילות יתר של אזורי מוח שמעבדים מידע חושי? ואולי דווקא מבלבול בין מידע חיצוני לבין תהליכים פנימיים, כמו מחשבות או דמיונות? נראה שהתשובה תלויה בסוג ההזיה ובגורמים לה, ובכל מקרה קשורה בתפקוד לקוי של מערכת ויסות כלשהי. כך או אחרת, הזיות הן לא עניין משונה כל כך: אחרי הכול, אנחנו נתקלים בחוויה תפיסתית משכנעת לא פחות מדי לילה, בחלומות.