היא יוצרת את הזנבות של שביטים, ואחראית גם לזוהר הקוטב ולשיבושים חשמליים בכדור הארץ. הכירו את שטף החלקיקים שיכול אפילו להניע חלליות
רוח השמש היא שטף של חלקיקים שנפלטים מהשמש. הם נעים במהירות גבוהה של 750-250 קילומטר לשנייה ממרכז מערכת השמש אל החלל החיצון. ההרכב של רוח השמש דומה להרכב השמש עצמה, כלומר גז מיונן המורכב מאלקטרונים, פרוטונים וחלקיקי אלפא. הצפיפות והמהירות של החלקיקים משתנה עם הזמן ובנקודות שונות מעל השמש. אי אפשר לחזות מתי תתגבר רוח השמש ומתי היא תיחלש, אבל ידוע שיש קשר כלשהו לכתמי שמש והתפרצויות סולריות.
מקורה של רוח השמש הוא בעטרת השמש – האזור החיצוני באטמוספרת השמש, שבו שדות מגנטיים חזקים נעים בתוך הפלזמה וגורמים לה להתחמם לטמפרטורה של כמיליון מעלות צלזיוס. החימום מעניק לחלק מהחלקיקים מספיק אנרגיה קינטית בשביל להימלט מכוח המשיכה של השמש. אלו החלקיקים שיוצרים את רוח השמש.
הדרך הפשוטה ביותר לראות את ההשפעה של רוח השמש היא תצפית על כוכבי שביט. כששביטים עוברים קרוב לשמש הם מתחממים ומתחילים להתפרק, כלומר לפלוט גזים וחלקיקי אבק. רוח השמש דוחפת את החלקיקים הללו ויוצרת לשביטים זנבות של חומר שנהדף מהם לכיוון ההפוך מהשמש.
רוח השמש מגיעה גם לכוכבי הלכת. בכדור הארץ החלקיקים הטעונים נעים לאורך השדה המגנטי, שמוביל אותם לכיוון הקטבים. כשהם פוגעים באטמוספרה הם מאיטים ופולטים אור, וכך נוצר זוהר הקוטב.
במקרים של רוח שמש חזקה במיוחד, שנקראים "סערות שמש" או סערות גיאומגנטיות, רוח השמש משפיעה על השדה המגנטי של כדור הארץ ויוצרת תופעות חשמליות רבות, ובכלל זה שיבושים בתקשורת ובמערכות ניווט או זוהר שמגיע לאזורים רחוקים מאוד מהקטבים. בשנת 1989 התפרצות כזאת שיבשה את מערכת החשמל של מחוז קוויבק בקנדה, והזוהר הצפוני נראה אפילו באזורים דרומיים מאוד כמו טקסס ופלורידה בדרום ארצות הברית.
נושבת למרחקים
השמש מאבדת בממוצע בכל שנייה כמיליארד קילוגרם של חומר שנפלט ברוח השמש. עם זאת, מדובר רק בטיפה בים. השמש כה גדולה עד שנכון להיום, כחמישה מיליארד שנים מאז שנוצרה, השמש איבדה בצורה הזאת רק מאית האחוז מהמסה הכוללת שלה. כוכבים כבדים יותר מהשמש שלנו עשויים לפזר כמות משמעותית יותר מהמסה שלהם ברוח כוכבים חזקה. ההבדל הזה עשוי אפילו לשנות את מסלול חייו של כוכב ולמנוע ממנו להסתיים בסופרנובה או בתור ננס לבן.
רוח השמש נעה במהירות גבוהה, כ-400 ק"מ לשנייה, הרחק מעבר למסלוליהם של כוכבי הלכת. היא מאיטה לבסוף באופן משמעותי, עד כ-100 ק"מ בשנייה, באזור בחלל שמכונה חזית הלם (termination shock), שנוצר כשרוח השמש מתנגשת בחלקיקי הגז הבין כוכבי. ככל שממשיכים להתרחק מהגבול הזה יש בחלל יותר ויותר חלקיקים שמקורם מחוץ למערכת השמש. על פי הערכות, חזית ההלם נמצאת במרחק של 90-75 יחידות אסטרונומיות מהשמש (13-11 מיליארד קילומטרים), פי שלושה בערך מהמרחק של נפטון מהשמש.
רחוק עוד יותר מחזית ההלם, במרחק של כ-230 יחידות אסטרונומיות מהשמש (34 מיליארד ק"מ), קיים גבול תיאורטי נוסף, שבו משערים שחלקיקי רוח השמש מגיעים לעצירה מלאה. הגבול הזה נקרא הליופאוזה (Heliopause) ומעבר לו הרכב החלקיקים בחלל זהה להרכב החלקיקים בחלל הבין-כוכבי. אפשר לומר שזאת הנקודה שבה רוח השמש שלנו נבלמת לחלוטין בידי רוח השמש של כוכבים אחרים בגלקסיה.
רוב הידע על מקומם של הגבולות הללו אלו נאסף על ידי חלליות וויאג'ר, שנשלחו לחקור את כוכבי הלכת בשנות ה-70 והמשיכו להתרחק מהשמש ולשלוח מידע לכדור הארץ אחרי שסיימו את משימותיהם העיקריות.
בשנים האחרונות מתקדמות כמה יוזמות לנצל את רוח השמש להנעת חלליות. חלליות כאלה דורשות מפרש גדול, כדי שמספיק חלקיקים יפגעו בו, אבל סוכנות החלל היפנית כבר הוכיחה את היתכנותה של הנעה כזו, כששיגרה בשנת 2010 את חללית המפרש IKAROS לעבר כוכב הלכת נוגה. יוזמות נוספות מציעות סוגים אחרים של מפרשים להנעת חלליות זעירות שיחקרו את מערכת השמש ואפילו ייצאו ממנה.
